נלחמת בטחנות

אתה של אחרת ולא שלי.

נראה לי שזה מסכם את תחושותיי בנושא.

זה לא משנה כמה אשכב במיטה בלילה ואבקש,ואבטיח ואתחן.

זה המצב.

כמה חיי חברה פתאום נהיו לי, המון חברות וחברים שקוראים לי לבוא.

ואני תמיד תמיד עומדת מהצד ומביטה בהם קוראים אותי לא נכון,ושואלת את עצמי,מתי מתי מתי

יהיה מי שיקרא בין השורות.

של השימחה,והצחוק.

אני כזו משעשעת.

מצחיקה.

וחיוך רחב כזה, ענק.

איך למדתי בגיל 26 לשחק את המשחק.

להניח לאנשים להתקרב אליי.

לא להיות שנויה במחלוקת.

היום כווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווולם אוהבים אותי.

ורוצים בקרבתי, ועוד פיסה ממני ועוד אחת.

ואני רק מרגישה ריקנות.

אני כל כך מגניבה.

כל כך תל אביבית.

כל כך.

אני חייבת להשתמש במילים שאני בזה להן- חיים שלי,ואהבה שלי, וכפרה עליך, ומאמי.