אני רוצה לחזור קצת אחורה בזמן ולספר לכם על הימים הראשונים שלי כסטודנט. זה היה לפני חמש שנים בערך, הייתי אז צעיר (ויפה) בן 22, והתחלתי ללמוד מחשבים באוניברסיטת תל אביב. בגלל שגרתי בראשון, כל בוקר וערב היה חתיכת סיפור להגיע לאוניברסיטה והביתה, וזה הקשה על החיים שלי בצורה בלתי רגילה. חיפשתי אנשים שלומדים אתי וגרים בראשון כדי שאוכל להצטרף אליהם לנסיעה במידה ויש להם רכב, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה, אז פשוט ריחרחתי. טוב נו, מה? אני אעמוד מול כל הכיתה ואשאל "למי יש פה רכב וגר בראשון?"
ממש לא. זה לא אני. אז סתם התחלתי לדבר עם אנשים ותוך כדי לנסות להבין איפה הם גרים. זה לא פשוט, אני אומר לכם. וגם, אתה מרגיש קצת צבוע, כי לך ברור שלא מעניינות אותך התשובות לשאלות שאתה שואל, אלא הן רק מובילות לשאלה השאלתית "אה... מה אתה אומר... רגע, איפה אתה גר ?".
מפה לשם, בערך אחרי חודש של לימודים אינטנסיביים בהם כבר נשבר לי לנסוע באוטובוס, ולהקדיש כל בוקר שעתיים לנסיעה הלוך ושעה וחצי לנסיעה חזור, הבחנתי בה. היא היתה ג'ינג'ית נמוכה יחסית, רזה מאד ועם עור כל כך לבן שהוא כמעט ונראה שקוף. היא לא היתה יפה, אבל היה בה איזשהו חן מסויים, שעד היום אני לא יכול להסביר. כשהיא היתה מחייכת, הפנים שלה היו נמתחות בצורה כזאת שפתאום היא היתה נראית הכי זוהרת בעולם. הבחנתי בה בשיעור אלגברה, כשישבה מאחורי באחד הספסלים העליונים של אולם ההרצאות, מצחקקת עם חברות שלה לפני תחילת השיעור. שמעתי אותה בחצי אוזן מדברת על הזמן שלקח לה להגיע היום מראשון ועד כאן, ושמשהו כנראה דפוק לה באוטו, כי הוא כל הזמן מגמגם בתחילת נסיעה. הסתובבתי ואמרתי לה שתבדוק, אולי זה הצ'וק, והיא חייכה אלי את החיוך הזה שלה. ואז נשבתי.
בסוף היום, כשיצאה מהכיתה, הלכתי קצת אחריה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה עם האוטו. ממש לא האמנתי על עצמי שאני מסוגל להתגבר ככה על הביישנות שלי, אבל משהו בה נתן לי אנרגיות, שוב, משהו שאותו אני לא יכול להסביר. היא אמרה שזה בסדר, והיא תבקש מאבא שלה לקחת אותו למוסך, ואני קיוויתי שזה שהיא אמרה "אבא שלי" ולא "חבר שלי" זה אומר באמת שאין לה חבר, אבל אחר כך עברו בי המחשבות שאולי זה לא אומר כלום כי זה האוטו של אבא שלה, רגע אבל אולי אם היה לה חבר היא היתה מזכירה אותו באיזשהו קשר בתשובה שלה, רק כדי להדגיש שיש לה כי בחורות מדגישות תמיד שיש להן חבר (כשיש להן ולפעמים גם כשאין).
זה קטע מדהים, חשבתם על זה פעם? כשיש לגבר חברה, ומישהי כוסית מתחילה איתו בפאב, או בבית קפה או לא משנה איפה, הוא יפלרטט איתה לפחות בכמה מילים וחיוכים וממש לא יטרח לספר לה מהר שיש לו חברה. הוא ימשוך את זה עוד קצת ועוד קצת, ינסה לחלוב עד תום את הרגע, ורק בסוף יגניב איזה "טוב, אבל אני וחברה שלי לא אוהבים לנסוע ל...". גברים אוהבים שמתחילים איתם. כן, גם כשיש להם חברה, ופעם חשבתי שזה בגלל שזה מחזק להם את האגו, אבל הרי כשיש לך חברה, והיחסים ביניכם טובים, אז החברה מחזקת את האגו שלך ("איזה שרירי נהיית..", "וואו איך אתה גדול..." וכיוב'), אז מה זה עושה לנו הגברים כשמישהי מתחילה איתנו ?
הגעתי למסקנה שזה פשוט עניין ה-"עדיין יש לי את זה". גברים נהנים לדעת, שגם אם לא היתה להם חברה (וזה לא סותר את העובדה שהם אוהבים אותה ורוצים רק אותה), אז הם היו יכולים להשיג חברה בזה שהם עדיין יכולים למשוך מבטים ותשומת לב.
אני חייב להכניס פה את עניין הנשים, אמנם אין לי מושג מה עובר לאישה בראש, אבל בדר"כ כשלנשים יש חבר, ומישהו יתחיל איתן, חתיך ככל שיהיה, הן ידאגו להגיד מייד "יש לי חבר" באיזושהי צורה (יש גברים שגם זה לא מרתיע אותם). זה לא שהן לא נהנות מעצם ההתחלה, אני בטוח שכן, אבל עצם זה שהן מודיעות מראש ש"אין סיכוי" אומר שהן לא רוצות שיהיה להתחלה זו המשך. גברים מושכים את ההתחלה כמה שיותר, ובנות מסתפקות בעצם ההתחלה עצמה. מעניין.
נחזור לסיפור. אחרי שהיא הסבירה לי שאבא שלה ידאג לאוטו, שאלתי אותה לשמה והצגתי את עצמי. קראו לה תמר, והיא למדה מחשבים ופיזיקה. דיברנו קצת בדרך לחניון, ואז היא שאלה אותי איפה אני גר ואם אני צריך טרמפ. "לא לא זה בסדר.." עניתי לה ומייד הצטערתי, כי היא לא הציעה שוב. לא יודע למה לא אמרתי לה "סבבה". אולי כדי לא להראות אובר נלהב? ואולי אני סתם טמבל.
למחרת אחרי ששוב לקח לי שעתיים להגיע באוטובוס, ראיתי אותה בכיתה ודיברתי איתה קצת, אבל היא לא הראתה התעניינות, אז ויתרתי. וככה הפסדתי גם את הטרמפ וגם את הבחורה.
ומה המסקנה? בחורות יכולות לבלבל אותך עד כדי כך שתשכח מה המטרה האמיתית שלך. או שלא.
שלכם,
אייל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
