אנגליה. כמה זמן חיכיתי לראות את הנבחרת הזאת. חולה על הכדורגל האנגלי. אין כמו לראות משחק בסטמפורד ברידג' או בהייבורי ז"ל. אז הנה מגיעה הנבחרת האנגלית להופעה בישראל, ולמרות שהיו שם חמשת אלפים אנגלים שיכורים ומצחיקים, האוירה בר"ג היתה עדיין שכונתית מנגליסטית משהו בראשותו של דידי הררי שסיפק הרבה בידור לקהל האנגלי עם האנגלית העילגת שלו. וכך, על אף שבמשך כל השעתיים שלפני המשחק הרגשתי יותר כמו במימונה בנתיבות מאשר במשחק של אנגליה, חזרתי עם כמה תובנות חשובות מהמשחק:
- סטריאוטיפ – אם אתה הולך לכדורגל, אתה ערס וחולה על מזרחית (אחרת קשה לי להסביר את השכונה הזאת שהיתה שם אתמול. אפילו השמיעו שיר שמתאר איך מוכר שווארמה מתחיל עם בחורה, נשבע לכם. אמיתי.).
- אצטדיון ר"ג הוא עדיין האצטדיון הגרוע ביותר בעולם (כן, אפילו דוחא של בני סכנין עדיף).
- גם מקרוב ויין רוני נראה כמו מקרר.
- ארון לנון יותר מהיר מג'ון לנון.
- הוא גם יותר חי ממנו.
- צעיפים לפני המשחק עולים הרבה יותר מאשר אחריו.
- הראש של וואליד באדיר יותר מרובע מהראש של ויין רוני.
- פיני בלילי יותר ערבי מסלים טועמה.
- אריק בנאדו ממש, אבל ממש לא מסוגל להביט למטה.
- גם האנשים על הקביים עדיין יותר נמוכים מפיטר קראוץ' (שלא היה שם בכלל וחבל).
- פיל נוויל באמת יותר מכוער מגארי נוויל.
- ג'יימי קראגר הוא לא הסולן של "אואזיס".
- לאוהדים של נבחרת ישראל אין מספיק שירים (בעצם חוץ מ"ישראל מלחמה" ו-"אל אל ישראל" לא חידשו כלום ביציעים בר"ג מאז הימים שזאהי ארמלי היה הערבי התורן בנבחרת).
- לא משנה מה השם שמתנוסס על המוצר הזה – זה תמיד יהיה טרופית.
- וכן, עדיין יש לזה טעם של צבע מאכל ותמר גוז'ינסקי.
- אם אתה מגיע לאצטדיון שעתיים לפני המשחק, אל תתפלא אם למחרת תרגיש בחילות מהארבע קילו גרעינים שפיצחת אתמול.
- גם תזמורת המשטרה לא הצליחה לחפות על הזיופים של נינט.
- האוהדים ביציע תמיד ממהרים להגיע לקטע של "ארץ-ציון-ירושלים" בהמנון.
- זו הפעם האחרונה שאני הולך למשחק של הנבחרת בקמפיין הזה.
אחרי אתמול, נראה לי שאני אשאר בכסא החמים שלי בהיכל נוקיה.
ודרך אגב, הבקשה/הצעה שלי מהפוסט הקודם לגבי פרולוג עדיין בתוקף. למה אתם מחכים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
