שלשום בערב הוזמנו אשתי ואני לחתונה משפחתית באולמי "החמוס" בראשון לציון. כבר לפי ההזמנה, שם האולם וההיכרות שלי עם הנפשות הפועלות, הבנתי שקל זה לא הולך להיות. אחותי חיזקה את חששותי כשביום האירוע דיווחה לי על הטראומה הקשה שחוותה בחגיגת החינה של הכלה. אבל מה לעשות, משפחה זו משפחה, וחובת ההשתתפות בחגיגה חלה עלינו.
את המקום מצאנו מאוד מהר, רק שחניה קרובה לא ממש היתה, אז נאלצנו להחנות במרחק מה מהכניסה ולעשות הליכה קצרה ברגל ובקור רק כדי שיגידו לנו שהכניסה מסביב. לא נורא, הגוון הכחול שעורנו החל לקבל התאים לי לחולצה.
נכנסנו ללובי קבלת הפנים, והתרשמנו מהוילונות והפסלים הסביבתיים שהוצבו שם. לכשהבחנו שהפסלים האלה גם זזים ומדברים, הבנו שמדובר בשמלות שלבשו הנשים מהצד של החתן והוילונות לא היו אלא הסבתא של הכלה. גם בלובי קבלת הפנים היה קריר ורוב האורחים התקבצו סביב פטריית חום אומללה שאיימה לשבוק חיים בכל רגע. קצת מינג-לינג, קצת אוכל, קצת שתייה, והנה מכריזים על כך שהחתן והכלה עומדים לתת את הכניסה שלהם. דקה אחר כך עודכנו שהכניסה תתאחר בעוד 5 דקות משום שהחתן כמעט והתעלף.
10 דקות מאוחר יותר...
קצת מינג-לינג, קצת אוכל, קצת שתייה, והנה מכריזים על כך שהחתן והכלה עומדים לתת את הכניסה שלהם. שוב. מיד החלה מוסיקת אדיאמוס/ונגליס/גרגוריאן-צ'אנט/השלם-את-החסר, וראשון נכנס החתן, כשהוא כבול באמו מצד אחד וחמתו לעתיד הקרוב מאוד מאוד מצד שני. אני אישית התקשתי קצת לראות בגלל כל הפלאשים, ואף רטנתי על כך, אך כשאשתי הבהירה לי שלא היו אלה פלאשים, אלא הנצנצים על חולצתו הורודה של החתן, אז ירדתי מזה. מיד אחריו עלתה הכלה כשהיא גוררת אחריה את אביה וחמה לעתיד. כשאני אומר "עלתה", אני מתכוון לכך. החופה נערכה במין מרפסת מעוצבת "ורונה" סטייל. וול, אם לצד יוליה עמדו במרפסת גם הוריה, חמה וחמתה, רב אחד, שני שושבינים קטנים, שני צלמים ואופוסום מגונדר, ואם בני מונטגיו הם אכן צאצאים לשושלת בוכרית ענפה בעוד קפולט הם חצי מרוקאים/חצי טורקים, אז כן, זה הזכיר את רומיאו ויוליה. אולי זה קצת מסביר את הפיוז הקצר של טיבלט.
מיד כשהסתיימה החופה מיהרו האורחים הקפואים אל האולם גם כדי להתחמם וגם כדי לתפוס מקום טוב ממנו יוכלו לצפות במיטב הפירוטכניקה המתקדמת שצפויה להמשך הערב. הפירוטכניקה לא איחרה לבוא, כאשר הזוג הטרי עלו לסלואו הראשון שלהם בליווי זיקוקים, קונפטי וחמוסים מעופפים. המשך הערב כלל מוזיקה בוכרית ומזרחית נונ-סטופ בווליום מחריש אוזניים, תקליטן צעקני, נשים מאופרות מדי שלבושות בשמלות צמודות מדי בעינטוזים שכבר היו יותר מדי, ואוכל טעים למפתיע.
בקיצור, לא היה מלהיב. אבל כמו שמשה מהישרדות אמר, אם יש 6 מיליון חתונות, מותר לי לאהוב רק 5 נקודה תשע תשע תשע תשע. תשע תשע חתונות.
נפגש בשמחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
