לא טוב לי.
אני מנסה, אני משתדל, אבל זה אף פעם לא מספיק לה. תמיד יש עוד ועוד תלונות. עוד ועוד טענות.
ואני בקושי עומד בעומס. שעות ארוכות בעבודה. ימי שישי הארוכים של הכדורסל. חיפוש עבודה טובה יותר. חיפוש דירה טובה יותר. ויחד עם זאת, אני משתדל ומנסה, ועושה לא פחות ממנה. אבל לה זה לא מספיק. היא כל כך עסוקה בלהשיג את מה שהיא רוצה, שהיא כבר הפסיקה לשאול מה אני רוצה או מה קורה איתי בכלל. ואני כבר קורס. כל הלילה לא ישנתי מרב שזה מטריד אותי, ואני יושב פה וכותב עם דמעות בעיניים.
והפירגון, מה עם הפירגון? אני מביא לה פרחים כל סופ"ש, דואג להגניב לה סנדוויצ'ים מארוחת הערב בעבודה כדי שתיקח לעבודה למחרת בבוקר, קונה לה בסופר דברים שהיא צריכה מבלי שהיא יודעת בכלל שנגמר לה, תומך בה כל הזמן, דוחף אותה קדימה בעבודה, מחדיר בה ביטחון עצמי שחסר לה בהרבה מקרים, כל ערב מקשיב לקורותיה ביום העבודה, כשהיא עייפה אני לא מציק לה, כשהיא מתעסקת בעיסוקיה, אני נותן לה את הספייס שלה.
אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שזכיתי לאיזו מחוונת ממנה. תמיד זה איך שאני לא בסדר. למה זה לא ככה גם להפך? למה כשאני יושב עם העיסוקים שלי, אני מרגיש כאילו אני עושה משהו לא בסדר? למה?
אין לי כוחות יותר.
לא טוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
