ארטיק אבטיח

מעט באיחור, אבל שנה טובה אפשר לאחל תמיד.

את ליל השנה החדשה שלי ביליתי בשינה.

חמקתי לחדר ונפטרתי מהחצאית. נעלתי את הדלת, סגרתי את התריס, והדלקתי את האור. מהסלון עו'ד נשמעו קולות הצחוק של הדודים ושל החבר החייל הבודד שבן הדודה שלי הביא לחג. קרסתי על המיטה לא לפני שזרקתי מגבת אל החריץ שמתחת לדלת כדי למנוע אפשרות שקרן אור תועה תסתנן דרכו ונרדמתי. 

יום החג הראשון, ראש השנה, 10:15 A.M

בית הכנסת.

אני מנסה להשתחל דרך הגופים הדחוסים הלבושים לבן לפנים המבנה, מחייכת ומנידה בראשי לקראת מכרות שאני פוגשת בעיקר במכולת, תוך כדי מאמצים עילאיים שלא לדרוך על החצאית הארוכה-מדי שלי. מעזרת הגברים עולה נהמת מלמול המזמורים המקדימים את תקיעות השופר. אני מתמקמת יחד עם אחיותיי באמצע המעבר ומדפדפת במחזור ראש השנה שלי בחיפושים אחר סדר התקיעות. עמוד קלו', פד', תנה'...למה אין מספרים בדפים הארורים האלה?! אוה, הנה זה. בעמוד ער'. נהדר.

הקולות מעזרת הגברים נודמים כשהרב מתחיל לקרוא את "מן המיצר קראתי יה". הוא מסיים וכול קהל בית הכנסת חוזר אחריו בקול רוטט.

"קולי שמעת אל תעלם אוזניך לרווחתי לשוועתי".

"קולי שמעת אל תעלם אוזניך לרווחתי לשוועתי"...

"טוב טעם ודעת למדתי כי במצוותיך האמנתי."

"טוב טעם ודעת למדתי... כי במצוותיך האמנתי?"

אני סוגרת את הסידור. 

השופר בוכה ואיתו רוב בית הכנסת, ואני מביטה מחוץ לחלון אל הכחול של סוף הקיץ במבט לא מבין. השופר מיילל ואני נדהמת, השופר נשבר ואני אובדת, השופר זועק ואני כבר מחייכת. 

אני יוצאת מבית הכנסת. 

מתוך המבנה הענק המזדקר על אינסוף השמים עולה קול שירה רועמת המרעידה את האויר. אני נעצרת ומביאה בפעם האחרונה לאחור. אוספת את חצאיתי כדי להמשיך לצעוד, אני מתחילה ללכת בדרך בה בחרתי. 

זו לא הולכת להיות שנה קלה. את בית הכנסת המלא אור השארתי מאחורי, ובדרך שלפני יש בעיקר חושך וביצות. אני עלולה ללכת לאיבוד בדרך חסרת השילוט הזו, אבל אני נחושה להמשיך לצעוד בה.

זו אולי לא תהיה שנה קלה, אבל אני אעמוד על כך שהיא תהיה טובה.

שנה טובה גם לכם. 

אחרי ארבע שעות שינה בלילה (שיחת טלפון ארוכת דקות עם לילי) הגעתי לבית הספר בכאב ראש איום, בגרון חנוק מלחץ מהאודישן למקהלה ובתחושה מרוטה ותהייה לאן נעלמו לי הנוצות. 

האודישן: הוא הלך די טוב, אני חושבת. היו זיופים, אבל השמיעה המוזיקלית שלי סבירה. והגעתי לכל התווים שהמנצחת ניגנה לי כדי לבדוק לי את המינעד. תוצאות אחרי החג.

בבית הספר התהלכתי נכאים בבדידות איומה למרות שכולן היו נורא נחמדות ולמרות שאני מתקדמת משמעותית בהרבצת מעט כבוד לזולת-בכלל-לקהילה-הגאה בחבורת הפאקצות החביבות. 

הבנתי שאני מוכרחה לעלות לארבע יחידות מתמטיקה, או שאני איהרג בנסיון. אני מרגישה אדיוטית מוחלטת בשלוש, וככול שאמתין יותר זמן המעבר ייעשה קשה יותר. יש לי שבועיים ללמוד שלושה ספרים למבחן בבקיאות (אחת מיחידות התנ"ך בבתי הספר של הדתיים. הזכרתי שאני לומדת באולפנה?), ובסביבות ה20 שאלות להשיב עליהן לעבודה להגשה. את המשוואה הארורה במהלך השיעור לא הצלחתי לפתור ונאבקתי עם דמעות התסכול עד שהגעתי הביתה, כשהן בחרו להיעלם. לעזאזל איתן. 

נקודות חשובות משיחת הטלפון: 

*אני לא באמת מסוגלת להסתיר ממנה דברים. הבנתי שלאחרונה הדברים שאני נמנעת מלומר לה נעלמים לאטמוספרה, וזו האלטרנטיבה היחידה.

*אנחנו ניפגש שוב שבוע הבא, ונקנה לי בגדים צנועים וחסודים לבית הספר. אחרי השיחה אתמול עם המנהלת לא נראה לי שאני אצליח להמשיך למרוח אותם ככה.

*אני לא אתן לעצמי לאבד אותה. היא היתה החברה הראשונה שלי, החברה הטובה הראשונה שלי, האהובה היחידה שלי ועודנה האדם האהוב עלי בעולם. אני לא אאבד רק אותה אם היא תאבד, אני אאבד בערך את הרוב. 

תוכנית של לילי לחופשת סוכות:

מסתבר שביום שלישי שבוע הבא יש מפגש של קבוצת המעריצים של מיקה בפייסבוק בקניון עזריאלי, והיא די נלהבת להגיע. אני החברה היחידה שלה שבאמת אובססיבית לגביו, אז לא היא לא ממש נתנה לי להגיע דעה בעניין. הטיעון שיש לו מירב הסיכויים להטות את הכף לטובת 'לכי על זה' היה, ואני מצטטת: "תחשבי שנוכל לצרוח Big girl ואנשים אשכרה יענו לנו You are beautiful!". 

טוב, אולי הניסוח היה קצת שונה, אבל כיסיתי את הנקודה העיקרית. אני עדיין מתלבטת אם להגיע. אני ואנשים זרים זה לא ממש מוצלח. אני לא יודעת איך להתנהג ומתחילה להיות קולנית ואנרגטית. אני מניחה שאני פשוט... אשן על זה.

מחר חופש ואני מתכוונת לגמור לשפץ את החדר. הערב אני מתכוונת לראות את כל סרטי מלחמת הכוכבים. ועכשיו אני הולכת לעשות שיחת טלפון, לחייך המון ולומר שהלך לי מצויין באודישן כי אני לא ממש בטוחה לגבי האמת. 

וזהו, בינתיים. 

מסגרת עבה בגוני אדום ושחור. אני? אני חושבת שהן נראות כמו משקפיים של מתמודד פוטנציאלי ב'יפה והחנון'. הבנות בבית הספר? הן קוראות לי אוהד שרגאי. אני לוקחת את זה כמחמאה אדירה כי אני נוטה להאמין שהוא אדם מקסים והוא זמר דגול. מה גם שהוא הומו וחמוד למדי. אז שיהיה. 

עוד חדשה: כתבתי סיפור. 

זה הישג עצום, בהתחשב בכך שכתבתי אותו ברשימת ההישגים שאני שואפת אליהם השנה. אני אעתיק את הרשימה הזו לכאן בהזדמנות. מחינה ספרותית הוא זבל חובבני שלא שווה קריאה, אבל זה הסיפור הראשון שלי, ואפילו לא ביססתי את הדמויות על אנשים מחיי. היומיום הופך למבטיח. 

תובנה: אחרי יום חמישי, יום פגישתינו אחרי... מה, חודש? 

היא לא הבינה את זה ולא טרחתי לתקן אותה כי ידעתי שגם לא תבין. 

זה יותר מרצון לא להיות הרצסיבית. זה רצון להיות אגף במשוואה. אני לא ניגשת ומחבקת אותה כי אני עדיין מרגישה שאני כופה את עצמי עליה, והפרפור הזה שאני מגישה בבטן כשהיא ניגשת ומחבקת אותי הוא לא ניצחון כי אם פליאה ותקווה. אני מרגישה דוחה וגמלונית איתה לא כי אני מקנאת, כמו שהיא עשויה לחשוב, אלא בגלל האדישות הטבעית שהיא ניחנה בה לגבי הדברים הקטנים שאני מאמינה שמרכיבים מערכת יחסים ושהיא, מן הסתם, תרים גבה בפקפוק שאני תמיד מפרשת לא נכון,לשמע דעתי זו.

אני מתגעגעת אליה כל כך כי אני זוכרת איך זה היה כשהיינו ביחד, אבל כשבאתי אליה בשבוע שעבר הרגשתי כל כך לבד... החיבוקים מרגישים ריקים והנשיקות נעלמו כבר מזמן. אז אני מנשקת את כולה בבקשה אילמת ומנסה לשדר את הבדידות שלי בחיבוק החזק, אבל את המחשבות שלי היא עדיין לא יכולה לקרוא ואני יודעת שלעולם לא אומר אותן בקול שוב.

אז אני אוהבת ומנסה להיות מאהבת טובה, אבל בשביל להיות זוג נאהבים צריך שניים, ואני כלל לא מרגישה נאהבת. ברגעים כאלה אני מנסה לדמיין אישה אחרת כאם ילדיי או גבר אחר רוקד לצידי, אבל כול שאני יכולה לראות זה אותי אל מול אוקיינוס סוער ומלוח שמתיז מדמעותיו על שלי ולא יכולה להרגיש בודדה יותר.

אני לא מסוגלת שלא לחשוב שאיבדתי אותה.