פתאום עלתה לי השאלה- האם אני מגדירה את כל שנות חיי עד כה כהצלחה?
ואז נזכרתי במחשבה שהייתה לי בתור ילדה קטנה. מזמן לא העלתי אותה. 

המחשבה שלי הייתה על איך החיים שלי יראו. 

נכון שהרבה מהמחשבות האלו הושפעו מהסדרות האמריקאיות והטלנובלות הארגנטינאיות

אבל בכל זאת..
בגדול הדבר שהכי רציתי בתור ילדה היה להתבגר כבר ולהיות לנערה, טינאייג'רית מקובלת.  

אז המחשבות האלה התחילו בערך בכתה ג'. 
דבר ראשון שחשבתי עליו הוא העניין הזה של מלכי הכתה (המקובלים).

בתור ילדה בת 9 הייתי בטוחה שבכתה ו אני אהיה כבר כל כך גדולה, (שלא נדבר על יב), הסתכלתי על ה-ווים (הילדים בכתה ו) בתור ענקיים. קצת פחדתי מהם אפילו, פחדתי שאני לא אהיה כמוהם, כמו המגניבים בניהם לפחות. המחשבה הזאת המשיכה עם השנים וכנראה שהיא תמשך לעד. 
בכל מקרה, כמעט תמיד היו לי חברים, ועדיין יש לי.
כשהגעתי לכתה ו' הייתה לנו חבורה של כמה בנות ובנים ואנחנו היינו המקובלים של השכבה. לא רק חשבנו שאנחנו כאלה, באמת היינו.
מאז לא חלפה בי לרגע המחשבה שאני לא אהיה המקובלת. הייתי בטוחה שהחלק מה"כתר" הזה של מלכי הכתה ישאר אצלי לעד, שלא משנה אם זה בחטיבה או התיכון אני תמיד אהיה מקובלת. ואם לומר את האמת, חלק בי עדיין קצת חושב ככה. 
לתיכון גם הגעתי בתור אחת מהמקובלים. בכתה י' זה פחות הורגש כי כולנו היינו עדיין חדשים זה לזה, אבל בכל מקרה, ב-יב ויא, כבר  הרגשתי שיש מקובלים ממני. עדיין לא האמנתי שיקרה מצב שלדוגמא לא יזמינו למסיבה כלשהי, ואם זה קרה אני הייתי בשוק טוטאלי. לא ידעתי איך להגיב, הייתי בטוחה שאולי שכחו להזמין או שקרה משהו אישי, לא חלפה בי לרגע מחשבה שאולי לא הוזמנתי כי אני לא מקובלת?

נחזור למחשבה של הילדה הזאת בכתה ג'.
חבר.

אני הייתי כל כך בטוחה שיהיה לי חבר. דמיינתי את חיי בתור נערה עם חבר. תמיד הוא היה שם, ואף פעם לא ידעתי מי זה יהיה. את האמת שאני לא בטוחה שידעתי ממש מה זה אומר חבר. פשוט זה נראה לי ה-חלום. כשהגעתי לכתה ו התחילו כל הצעות החברות, כמעט לכולן היה חבר (נכון שזה היה סתמי אבל בכל זאת..) ורק לי לא היה את מי שאהבתי. היה איזה אחד, שאם להיות כנה, הייתי חברה שלו כי התביישתי שרק לי לא יהיה חבר. כן כן בכתה ו' נכנעתי חזק ללחץ החברתי.. הייתי מאוהבת בכמה וכמה ילדים בכתה ו ואף אחד מהם לא היה באמת חבר שלי. תמיד הם היו חברים של חברות שלי. אבל עלי אף פעם לא חשבו. אמרתי לא נורא, בחטיבה יהיה לך מישהו! אבל גם בחטיבה אותו סיפור חזר חלילה ואז אמרתי בתיכון! אין אפס, בתיכון בטוח שיהיה לך מישהו! וכן, ניחשתם נכון.. לא היה, לפחות לא משהו רציני כמובן... והנה אני שוב ממשיכה להאכיל את עצמי ואומרת- בצבא. מעניין מתי זה יפסק? מתי תהיה התחנה האחרונה?

שוב כתה ג'. 

לימודים.
הפעם, בתחנה הזאת הצלחתי תמיד. זה אולי הצד החזק שלי, ההתמדה. בכל מה שתלוי אך ורק בי אני אצליח- וכן הצלחתי בלימודים. תמיד הייתי מהחכמים של הכתה, הייתי המקובלת החכמה, שלא בטוח שהיא באמת צריכה להיות מקובלת (קצת חננה מדיי לא?). הפכתי את ההצלחה בלימודים לייתרון. עזרתי לאחרים, הרגשתי שצריכים אותי, אני החכמה, עד היום זה ככה, עלי נשענים, אותי שואלים את כל השאלות מכל הסוגים. צריכים אותי, אחרת איך הבנות היו מנווטות בתל אביב בלעדיי?
זה המקום היחיד שהרגשתי ועדיין מרגישה שבו אני הכי טובה, שלי יש את הייתרון. אני המוצלחת הפעם. המקובלת.

בגדול המחשבה על חיי בתור נערה הסתכמו דיי כמו הסרט טראש אמריקאי.
רציתי להיות זאת שכל הבנים ירצו אותה וכל הבנות ירצו להיות כמוהה. רציתי שיהיה לי חבר. רציתי שיהיו לי המון חברים. רציתי שהכל ילך לי בחיים שלא יהיו פאשלות. אני מאמינה שזה חלום של הרבה אנשים, אבל ההבדל הוא אולי שאני הייתי בטוחה במאת האחוזים שזה הגיוני ושזה יקרה.
בגלל החלום הזה כל כך רציתי כבר להתבגר ולהפוך לנערה, להשיג את הכל, להיות הכי יפה הכי מוצלחת הכי מקובלת הכי אהובה הכי הכי הכי.
כמובן שזה דבר לא הגיוני, אבל הילדה בת ה9 חשבה אחרת.

אם אנתח קצת את המצב אוכל להגיד שהצבתי לעצמי בתת מודע רף דיי גבוהה וכנראה שאני לא מצליחה להגיע אליו. לאורך הגרך היו לי שלל הזדמנויות ופשוט פספסתי אותן. אני תמיד רוצה עוד ועוד, עוד חברים, להיות עוד יותר אהובה, אני רוצה שהחיים שלי יהיו מעניינים ובואו לא נעבוד על אף אחד, כן מעניין אותי מה חושבים עלי. המרדף הזה לא מפסיק, בינתיים אני עדיין לא מרוצה. 

אני מניחה שהחלום של הילדה בכתה ג' לא התגשם ולא יתגשם, אבל הוא ימשיך לעד. תמיד ארצה להיות ככה, לשאוף להיות הכי הכי. החלום ימשיך לעבור תחנות בחיים ולא יגמר עד שהחיים יגמרו בעצמם.

צר לי מאוד שלא הצלחתי לחוות את חווית הילדות במלואה. לא התעמקתי בה ונהנתי ממנה. וכך זה ממשיך. אני מנסה לעצור את זה ולהנות מכל חלק בחיים עכשיו. לא לחשוב יותר מדיי על המחר. למצות את העכשיו.

אבל זה קשה

קשה מאוד.