"עשר!..תשע!..שמונה!..שבע!..שש!..
חמש!..ארבע!..שלוש!..שתיים!..אחת!..
שו-ק הפישפשים! שו-ק הפישפשים!"
היינו עולים לאוטובוס בכיכר גרוס שהיא התחנה האחרונה לפני קרית ארבע ומצטרפים לילדי שכונות בית הדסה, תל רומידה ובית רומנו שכבר עלו לאוטובוס לפנינו.
שניות מעטות לאחר שהחלנו בנסיעה לכיוון קרית ארבע החלנו כולם לצעוק בקצב אחיד את הספירה לאחור.
הקצב של השירה היה מתוכנן כך שכאשר נגיע בשירה ל - "שו-ק הפישפשים!" , נגיע פיזית בנסיעה לשוק הפישפשים.
השוק שהיה מול מערת המכפלה, היה נקודה מועדת לפורענות שבאופן קבוע ערבים זרקו עלינו משם אבנים.
הספירה שלנו לאחור היתה בעצם ספירה לאחור לקראת האבן הראשונה שתפגע לנו באוטובוס ונחשו מה - בדרך כלל פגענו בול!
המוזר הוא שאני אפילו לא זוכר רגשות של שינאה, כעס, או רצון לנקמה וכדומה כלפי הערבים שזרקו עלינו את האבנים בשוק הפישפשים.
מבחינתי, באותו הזמן זה פשוט היה סוג של כלל כזה - בשוק הפישפשים חוטפים אבנים.
אפשר לומר שמבחינתנו האבנים שפגעו בנו באותו מקום בכל בוקר היו כמו אותו פס האטה מוכר שנמצא ברחוב שלכם שאתם כבר מכירים איך הוא מרגיש, איך אפשר להתחמק ממנו, מתי לבלום ומתי להאיץ..
אולי אחרי שקראתם את זה תרצו לשאול:
אלו ילדי חברון הפנאטים הקיצונים שאוכלים ערבים בלי מלח?! ככה הם חוטפים אבנים ושותקים?!
אל דאגה קוראים יקרים, גם אנחנו את ידינו בצלחת לא טמנו..
כשהיו מסתיימים הלימודים, היינו לוקחים את הילקוטים וממלאים אותם, בדרכינו אל תחנת האוטובוס לחברון, באבנים מכל הבא ליד.
היינו עולים על האוטובוס במרכז המסחרי של קרית ארבע והנהג היה מתחיל בנסיעה אל שער היציאה מהקריה.
בשער היינו מחכים לג'יפ הליווי הצבאי, שבלעדיו היה אסור לנו להמשיך בנסיעה. הג'יפ היה מלווה אותנו מאחור לכל אורך הנסיעה לשכונות השונות בחברון.
מהלך הנסיעה היה כדלקמן:
יציאה מקרית ארבע ופנייה ימינה ומיד שמאלה לכיוון שכונת הג'עברה,
(שקרויה כך על שם חמולת ג'עברי, מהחשובות בחמולות חברון, שאחד ממנה היה ראש העיר) וממשיכים ישר אל תוך העיר חברון.
בשלב זה היינו מוציאים את האבנים מהתיקים ופותחים את חלונות ההזזה של האוטובוס. הסתכלנו על הדרך וכל רכב ערבי שעבר לידינו חטף אבנים מכל הבא ליד.
כשהג'יפ הצבאי שמאחורינו היה שם לב למתרחש הוא היה מסמן לנהג שלנו לעצור בצד והחיילים היו נכנסים לאוטובוס ומנסים לאתר את הזורקים.
אנחנו היינו מיד מחליפים את הילקוטים שלנו עם אלו של הבנות כדי שלא יתפסו אותנו עם אבנים בתיק, כי הם לא חשבו לבדוק בתיקים של הבנות חחחח.
החיילים היו מתעצבנים וצועקים עלינו ואומרים שכשנגיע לתחנה הבאה (שהיתה בבניין הממשל הצבאי, מפקדת החטיבה) הם יעצרו את כולנו ועוד איומים בסגנון.. לפעמים הם גם היו מעכבים אותנו בממשל לזמן מה, סוג של עונש אני מניח..
אבל בסוף היינו ממשיכים בנסיעה כרגיל דרך כיכר השוטר אל השכונות היהודיות.
ממש כמו במקרה של שוק הפישפשים בו היינו בתפקיד אלו שחוטפים את האבנים, גם כאן, בתפקיד הזורקים, אני לא זוכר שהדבר נבע משנאה או רצון לנקמה, זה פשוט היה מה שעושים.
כאילו היה מעין חוק כזה שבשוק הפישפשים הערבים זורקים עלינו אבנים ובחזרה מהלימודים אנחנו זורקים עליהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
