חברוני

כיום, האוטובוסים שנוסעים לחברון הם ממוגנים נגד ירי.

זאת, בעקבות כל פיגועי הירי שהחלו לאחר הסכמי אוסלו.

בשנים שלפני אוסלו, כשהייתי עוד ילד קטן, לפני שהחלו לירות עלינו לאורך הכבישים, האוטובוסים היו ממוגנים רק נגד אבנים.

זו היתה התקופה של האינתיפאדה הראשונה והפיגועים באותה התקופה התאפיינו בעיקר בזריקות אבנים, בקבוקי תבערה (בקתב"ים) ודקירות.

בעקבות זריקות האבנים, מוגנו כל האוטובוסים והרכבים הפרטיים נגד אבנים.

מדבקות גדולות הודבקו על צידם החיצוני של החלונות ויצרו שכבת מגן שספגה את עוצמת האבנים שפגעו בחלון ומנעה את התנפצותו אל פנים הרכב.

המיגון גרם לחלונות להיות פחות שקופים כך שאם היית מנסה להסתכל מבעדם החוצה איכות התמונה שנגליתה לעיניך דמתה למראה שרואה אדם ששכח לענוד את משקפיו, או למראה הנגלה מבעד לחלונות מצפה תת ימי.

אחד המקרים שאולי הובילו להחלטה למגן את כל כלי הרכב נגד אבנים, התרחש כשהייתי בן 6 בערך:

באותו היום סיימתי את לימודי בתלמוד תורה בקרית ארבע (שם למדתי מידי יום) ועליתי על האוטובוס של התלמידים העושה את דרכו מקרית ארבע לשכונות היהודיות בחברון.

התיישבתי ליד החלון באחד הספסלים הימניים באמצע האוטובוס, והאוטובוס המשיך בדרכו.

אולי הייתי עייף מיום הלימודים כי הטיתי את ראשי ימינה והשענתי אותו על החלון. 

המהמורות הרבות בכביש יחד עם רעידות המנוע הרעידו את החלון קלות. 

אני אוהב את הרעד הזה שדופק על הראש במהירות, כמו עושה מסז'..

עברנו את מערת המכפלה והמשכנו בנסיעה איטית ברחוב ההומה לכיוון שכונת אברהם אבינו, שם הייתי צריך לרדת.

המשכתי לנמנם..עשרה מטרים לתחנה..ראשי מרקד על החלון..ולפתע..בום! 

הרעד הממכר של החלון התחלף בכאב חד שהלם בחוזקה בראשי.

אבן בודדת שזרק אחד הערבים ברחוב מטווח של מטרים ספורים פגעה ישירות במקום בו נח ראשי על החלון.  

באותם ימים, כאמור, החלונות עדיין לא היו ממוגנים נגד אבנים, כך שמה שמנע מהחלון להתנפץ אל תוך האוטובוס היה הראש שלי..

ראשי שהיה צמוד לחלון ספג את כל עוצמת האבן וכך מנע מהחלון להישבר אל תוך פני ולגרום לפגיעות כמו זכוכיות בעיניים וכדומה..

הגענו לתחנה ומספר חברים עזרו לי לרדת מסוחרר מהאוטובוס, נגעתי בשיער והרגשתי איך הדם הופך אותו לעיסה דביקה.

הדבר היחיד הבא שאני זוכר זה הרופא שבדק אותי במוקד הרפואי של קרית ארבע ואמר שכנראה מדובר בזעזוע מח,

אבל כנראה שלא נפגעתי בצורה קשה כי ביום שלמחרת נסעתי שוב באותה הדרך לבית הספר ובחזרה.

אה..כן.. שכחתי לציין שהאיש שזרק עלי את האבן נעלם כמובן בתוך ההמון וככל הידוע לי לא נתפס מעולם..

במרוצת השנים מוגנו האוטובוסים נגד אבנים ובהמשך גם נגד ירי, מה שלא שינה את המציאות המדממת כפי שאספר בהמשך..