חברוני

איגרוף תאילנדי, טקוואנדו, בושידו וקרב מגע.

קצת מכל אחד לימד אותנו דב המדריך בחוג להגנה עצמית. שיעור או שניים בשבוע.

מזרוני אימון כחולים ושחורים פרושים על רצפת הלובי בבניין בית"ר בשכונת אברהם אבינו.

עשרה עד עשרים ילדים בגילאי עשרה שונים.

לבושים בגדי אימון, מגיני שוקיים וכפפות, עומדים בחי"ת, יחפים.

דב מסביר ומדגים, low kick.. high kick ותרגילים שונים.

מתחלקים לזוגות. מתרגלים יחדיו. מכות. זה מה שלומדים עכשיו.

בסוף השיעור עורכים קרבות. אחד מול אחד. לחדול או להיות.

לא, החוג הזה לא היה ספורטיבי. לא חשבנו על תחרויות, חגורות, נצחונות ומדליות.

לא בשביל הכיף הלכתי לשם. לא חלמתי להיות ברוס לי כשאגדל. (גם לא ידעתי מי זה בכלל..)

אמרו שחשוב שנדע להילחם. מסוכן להסתובב ברחוב בין אלפי ערבים, לבד, ילד..

אמנם לא הצטיינתי אז בתרגילים שדרשו גמישות רבה שדורשת השקעה והמון אימונים, 

אבל את הטכניקה של התרגילים שלימד אותנו דב, למדתי לנצל טוב מאוד.

דב הצטייר לי כלוחם בנפשו, בלתי ניתן לעצירה, לא מנוצח, אך גם בעל סבלנות רבה.

פעם אחת, ראיתי אותו מתוסכל קלות כאשר לא הצלחנו לבצע תרגיל שלימד, שדרש מאיתנו גמישות שלא הייתה לנו, אבל הוא מיד אמר שאין דבר והוא רק רוצה להוציא מאיתנו את המקסימום שאנו יכולים כדי שנוכל להגן על עצמנו במקרה הצורך בצורה הטובה ביותר.

לפעמים הוא היה מביא איתו את הילדים הקטנים שלו.

הם היו יושבים בצד ומסתכלים, או משתתפים באימון על פי רצונם.

קאובוי אמיתי, לוחם ושוחר שלום (עוד לא החלטתי אם זה פרדוקס או הכרח המציאות).

"היה פיגוע בחוות מעון.." - אמר לי מישהו

"הם הרגו את דב.." - לא האמנתי..

"עשו לו מארב.." -  אבל הוא חזק!! התעקשתי..

"הם היו עשרה.." -  לא יכול להיות! התחננתי..

"ירו בו, הוא לא היה חמוש" - נשברתי..

למחרת נסענו למעון, לבית של דב, לנחם את משפחתו.

ישבתי על יד החלון, צופה על הדרך המתפתלת דרומה.

הגענו לחווה וצעדנו במורד הגבעה אל העמק הריק.

סלעי אבן ענקיים, ניצבו מטה, דוממים, כמו כלום לא קרה.

סלעים קטנים יותר, סמוקים מדם, סיפרו לי הכל..