אני חרא של חברה, בת, אחות, בנאדם לאחרונה. בלית ברירה קבעתי תור נוסף לפסיכיאטר בתקווה שיהיו לו תשובות. בכל מקרה אני הולכת לשבת טוב טוב על כל הנושא של כימיקלים לגוף, לא בטוחה שאני רוצה את זה. בטוחה שאני צריכה את זה.

התקלחתי, התארגנתי קצת, התקשרתי לשלוש חברות ואף אחת לא עונה. אני לא יודעת למה אני מצפה, אחרי הסינונים המכוערים שאני מכבדת בהם כל אחד. יש לי חשק לצאת מהבית, לעשות סיבוב בקניון, בערב לשבת באיזה פאב שכונתי עם ידיד טוב, או להישפך בפארק עם הח'ברה הקבועים. אבל ברגע האמת אני לא יכולה לזוז, הגוף שלי לא נותן לי, כאילו מורה לי שאי אפשר, פשוט אסור לי לצאת עם איך שאני נראת.

אז אני מתלבשת יפה, ומתאפרת ומסדרת את השיער כמו שאני אוהבת כי יש לי זמן, מורחת לק ומתבשמת, ועדיין מרגישה כ"כ רע עם עצמי. עוד כוס קפה, עוד סיגריה, הכל ריק מבפנים, רק עשן וקפאין. יש משהו עצוב בשגרה הזו ועדיין, זה כל מה שאני רגילה אליו. יש לי יכולות ליצור דברים אמיתיים ויפים מהכאב הזה אבל אני לא מצליחה למצוא את הכוחות לזה.