|
| 9/2010
TIME HEALS EVERTHING.
לצאת בבוקר בלי קפה זה בלתי אפשרי. עולה על אוטובוס, "שלום ילדה. למה הפנים החמוצות?" הנהג יורה. כמה זה עצוב, אני חושבת לעצמי, עליו לא הצלחתי לעבוד.
באיזו קלות אנשים אוכלים את מה שאומרים להם. אני מרגישה איך ההילה השלילית סביבי נדבקת לי לעור.
"הכל בסדר." חיוך מזוייף. זה מבטל את הנקודה שאתם לא רוצים להתקרב אליה. הנקודה שאתם מעוותים מעצם המחשבה על לגעת בה. אני מאכילה אתכם במאכל המועדף עליכם, לאף אחד אין באמת כוח או זמן או רצון להתעסק בי. לגיטימי שארגיש לבד אם אתם כופים עליי את התחושה הזו, אף אחד לא באמת פה.
אז אני חושבת לעצמי, איך זה הגיוני שאני תמיד שם כשכולם צריכים אותי? איך תמיד אני יכולה להריח כשעובר עליכם משהו? אז אני מנפצת אותה, את אותה הבובה החלולה שנשארת במקום.
everythings better than staying stuck at this point. even this roll down.
ואתם עוד תפקחו עיניים, תשימו לב שאני לא.. אני.
נואשות, מנסה להאחז במטרות שלי, לעלות למעלה, להתקדם. אבל הכל נמרח, מושהה, כמו סרט בהילוך איטי.
הכל התחיל כשפרצת את כל המחסומים ללב שלי. את יודעת, זה לא הוגן שהשארת אותו ככה, שבור, מדמם. לא הוגן שהשארת את כל הבנייה מחדש לי ורק לי. where do i go from here? הרי אני לא יודעת איך להתחיל ולחבר את הרסיסים שהותרת, איך לאחות אותם. אבל זה נכון, כ"כ פאקינג נכון, שבכל יום שאני לא רואה או שומעת ממך, פחות כואב לי. ואני ממירה את האהבה הטהורה הזו לאגרסיביות טמאה, הורסת את מי שהייתי פעם בכדי לבנות אחת חזקה יותר, שלא תיפול במלכודות של רגשות מוסווים.
היום שמעתי משפט בקונוטציה אחרת, שהצלחתי לחבר לזה. "את לא יכולה לשנות את העבר, אין טעם להתעסק בו." אני יכולה רק ללמוד ממך, ממני, מההתנהגות שלי, ושלך, בסיטואציות שקרו, ולא קרו. וכל מה שיכל לקרות.. זה כמו לחפור בפצע פתוח עם ידיים מזוהמות, זה כמו לשרוט את הקירות, זה כמו לשפוך אלכוהול באיברים פנימיים. זה צורם.
| |
| כינוי:
superfucked*
מין: נקבה
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
