לפני שאני נעלמת לכם ליומיים-שלושה, מיהרתי לסיים לכתוב את הפרק השמיני. אני מקווה שתאהבו אותו, הוא קצת ארוך מהרגיל, והוא די משעשע לדעתי, במיוחד לאוהבי אדגר!

ושוב, מי שרוצה שאודיע לו כשהפרק הבא עולה, שלא ישכח לכתוב לי בתגובות על כך!

פרק 8: נקודת המפגש

סילביה הביטה באדגר ארוכות. היה שקט כל כך. הוא לא אמר מילה, אך נראה שבראשו רצות מחשבות רבות. הוא בהה בטבעת מבלי לומר מילה, וסילביה לא הבינה מה מתרחש. הוא סובב אותה לכאן ולכאן, בוחן אותה מכל הכיוונים. הטבעת הזהובה עם שיבוצי האבנים הכחולות, היא יפה, כן, אבל מה כל כך מעניין בה?

אדגר שיחרר אוויר מאפו ברעש, מפר את הדממה. "אז אוסקר באמת בחר בך," אמר באכזבה שלא טרח להסתיר מקולו. סילביה הרימה גבות בפליאה, אך זה לא נראה מבעד לתספורת החדשה. אדגר השליך את הטבעת מידו בכוח, נותן לה להשתלשל שוב ברפיון מצווארה של סילביה. הוא הפנה את מבטו לעבר פינת החדר בה שכב עד לא מזמן זר הפרחים שנבלו והתייבשו. הוא לחש, "ידעתי שתהיה מישהי, אבל לא תיארתי לעצמי שזאת תהיי את."

"על מה אתה מדבר?" דרשה סילביה לדעת. "אוסקר? אתה לא ברצינות מאמין לשמועות האלה!"

אדגר חזר להביט ישירות בעיניה של סילביה מבלי למצמץ. "אל תנסי את זה עליי, אני מכיר את הטבעת הזאת."

"לנסות מה?!" סילביה כמעט צעקה. "את הטבעת הזאת קיבלתי במתנה-"

"מאוסקר!" קטע אותה אדגר, ממשיך בעקשנותו. "יש רק טבעת אחת כזו," קבע, ומיד שינה את דעתו, "כמעט. המקורית הייתה שייכת לי, כשהייתי יורש העצר, אבל היא אבדה מזמן, ואחרי שהפכו את אוסקר ליורש העצר החדש, הכינו עבורו העתק מדויק של הטבעת. והנה היא!"

סילביה געשה מבפנים, היא התמלאה כולה בכעס מכיוון שאדגר פשוט לא היה מוכן להקשיב לה. "בגלל השמועות המטופשות האלה, יש לי חתך בתוך המצח!" היא קראה בעוצמה, מרימה בעזרת מספר אצבעות את קבוצות השיער שמסתירות את פצעה. "ואתה, אתה ממשפחת המלוכה, שאמור להבין שלשמועות האלה אין שחר-" היא הפסיקה לדבר פתאום, כשלא ידעה כיצד להמשיך את המשפט בצורה הטובה ביותר. היא תפסה בכף ידה קטע מהשרשרת והתרוממה מהמיטה. "את זה," היא הציגה את הטבעת אל מול עיניו של אדגר, כאילו לא ראה אותה מספיק מקרוב לפני כן, "קיבלתי כשהייתי קטנה!"

עיניו של אדגר נפערו למשמע המילים, ואילו פיו נסגר לחלוטין. הוא היה חסר מילים, ונראה כי דבריה של סילביה חדרו עמוק בתודעתו. מחשבות חדשות החלו למלא את ראשו.

"חיקוי?" הוא לחש לעצמו, אך לא האמין שיכול להיות חיקוי מוצלח כל כך.

סילביה המשיכה את דבריה בקול רגוע יותר. "לפני שנים גרנו בבירה, אני וההורים שלי, ויום אחד פגשתי ילד בחורשה ליד הבית הישן שלנו..." סילביה החלה להאט והרפתה את אחיזתה בשרשרת. היא בחנה את המראה החיצוני של אדגר בקפידה, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו, מאמצת את עיניה ומסדרת את המשקפיים על אפה. נראה כי גם אדגר מביט בסילביה בצורה דומה, מבולבלת. "הייתי עצובה, אבל הייתי ילדה קטנה, אז זה בטח היה בגלל שטות כלשהי..."

השתררה דממה מביכה בזמן שהשניים החליפו מבטים.

"ואז גנבת לי את הטבעת!" קרא אדגר וקם במקומו, מביט בסילביה בגובה העיניים.

"מה?!" התגוננה סילביה אוטומטית.

"ולקחו ממני את הכתר! בגללך!" לגלוג נשמע בקולו כשהאשים את סילביה.

"נתת לי את הטבעת, אני לא גנבתי אותה!" קראה סילביה חזרה.

"וביקשתי ממך להחזיר לי אותה," אמר אדגר, משתדל לשמור על קור רוח, ובכל זאת מניד את ראשו מצד לצד כאחוז דיבוק.

"כשניפגש," הוסיפה סילביה לדבריו. "אבל לא נפגשנו שוב, עד עכשיו." סילביה פנתה מיד לפתוח את הסוגר שמחזיק את השרשרת על צווארה, והשרשרת יחד עם הטבעת נפלו אל תוך כף ידה, רפויים. היא הושיטה את אגרופה המכווץ אל מול פניו של אדגר, אך הוא רק הביט בטבעת באוויר מבלי לנסות לקחת אותה שוב חזרה לבעלותו.

"איך זה יעזור לי עכשיו?" אמר לבסוף בקול ממורמר. "חזרתי כל יום במשך חודש למקום שבו נפגשנו אחרי שהטבעת עברה אליך, ואף פעם לא באת לשם שוב."

אולם לסילביה היו סיבות טובות מדוע לא חזרה לשם. אחת מהן הייתה שהילד שפגשה בחורשה סיפר לה שהמקום שורץ חיות טרף, ונוספת היא שבאותו השבוע היא ומשפחתה עברו לגור בעיר אחרת. היא חשבה על סיבות אלו בשקט, נושכת את שפתה וממשיכה להקשיב לאדגר.

"ולבסוף נאלצתי לספר להורים שלי שאיבדתי אותה," המשיך אדגר. "ושלחו אנשים לחפש אותה באזור שבו חשבתי שהיא יכולה להימצא. עברו בבתים של אנשים, תלו מודעות. הבטיחו לתת פרס כספי עצום למי שיחזיר את הטבעת. ויתרו עליי בסופו של דבר. הטבעת הזאת הייתה חשובה למשפחה בצורה שלא תיאמן, היא עברה דורות רבים, ממלך ליורש העצר אחריו. קבעו שמשום חוסר האחריות שלי, הכתר עובר לאוסקר, ואז החיים שלי כנסיך הפסיקו. הפכתי לכישלון המלכותי, לאפס בעיניי העם. למה לא מצאו אותך?" הוא הרים את עיניו אל סילביה.

"עברנו לעיר אחרת בדיוק כמה ימים אחרי שנפגשנו," סיפרה סילביה בקול מהול באשמה. "ובכלל, אף אחד לא ידע שיש לי את הטבעת. אפילו אני שכחתי ממנה. נזכרתי בה רק כשמצאתי אותה במקרה בחדר שלי בבית, לפני שהגעתי לאקדמיה."

אדגר הרגיש איך דבריה של סילביה חובטים בבית החזה שלו בחוזקה. הוא נפל אחורה בכבדות, מתיישב שוב על המיטה של סילביה, והשפיל את מבטו אל הרצפה. הוא חשב על איך שחייו נהרסו, השתנו מן הקצה אל הקצה, כל עולמו התהפך, ואילו סילביה בסך הכל שכחה מהטבעת, כאילו הייתה הדבר הזניח ביותר בחייה. אך לא הייתה סיבה לכך שהיא תתייחס אל הטבעת אחרת. אילו רק היה יכול לחזור בזמן ולעזוב את הילדה הקטנה ההיא לנפשה, אילו היה בעצמו מייחס אז יותר משמעות לטבעת הזו, הכל היה אחרת.

סילביה משכה את השרשרת מתוך הטבעת ומדדה אותה על אחד מאגודליה, אך הטבעת הייתה גדולה מידי גם עבור אצבע זו. היא נזכרה בדבר נוסף שאמר לה אדגר אז. "למען ההגינות," פתחה סילביה, ממשיכה להביט בטבעת. "איך הייתי אמורה להבין שאני צריכה להחזיר לך את הטבעת בהקדם, אם אמרת לי שהיא תתאים לאצבעות שלי תוך - כמה? - עשר שנים?"

אדגר הצמיד את כף ידו למצחו כלא מאמין. "אמרתי לך דבר כזה?" סילביה הנהנה בתשובה. "אני כנראה פשוט חזרתי על מה שאמא שלי נהגה לומר לי, בלי לחשוב בכלל. מצטער." מקולו זיהתה סילביה שהוא באמת מאוד מצטער, יותר מצטער משהוא מצליח להביע במילים.

זו הייתה עוד סיבה בשביל סילביה להרגיש פחות אשמה, ועוד סיבה לחשוב שזו הייתה אשמתו של אדגר בלבד, ובכל זאת היא לא הייתה יכולה שלא לרחם עליו. היא הושיטה את כף ידה לפנים שנית, הפעם מציגה לאדגר כמה הטבעת גדולה עליה. אדגר נראה שבור כשהוא החליק בעדינות את הטבעת מאגודלה של סילביה, אותה עדינות שמצאה בו כשנפגשו לפני שנים.

אדגר הניח לעצמו לנחות על גבו במיטתה הרכה של סילביה, בוחן את הטבעת שלו בשכיבה לרוחב המיטה, כשרגליו משתלשלות לצד המיטה. סילביה החליטה לסדר בינתיים את החפצים ששכבו על המיטה – את קופסאות המשקפיים וקופסת עדשות המגע היא הניחה על שידתה, ולאחר מכן פנתה להכניס את קופסת הקרטון הריקה חזרה אל השקית, ואת השקית הניחה על הרצפה, משתדלת להיות שקטה כשעושה זאת.

השמש כבר שקעה לגמרי, ואדגר עדיין היה שם, על מיטתה. היא התיישבה לידו בחשש, למרות שזו הייתה מיטתה שלה. היא הביטה בו מהצד, לא אומרת מילה. אדגר הביט בטבעת ברצינות רבה, מבלי לחשוף על מה הוא חושב.

"זה לא הוגן," קבעה לבסוף סילביה בקצרה. אדגר פנה להביט בה, ואז היא המשיכה להסביר את עצמה. "זה לא הוגן שבגלל הטבעת המטופשת הזאת שללו ממך את הכתר."

אדגר נראה כמעט נעלב, והוא אסף את הטבעת קרוב אל חזהו. "זאת טבעת יורשי העצר. זאת הטבעת המקורית. של אוסקר בסך הכל זיוף מוצלח." לרגע הוא היה שקט, ואז על פניו הופיע חיוך קטן, שלאט לאט התרחב, ולו נוספו גיחוכים מידי פעם.

סילביה הרגישה אי נעימות מסוימת לנוכח הסיטואציה, אך למזלה, על השקט והצחקוקים המוזרים של אדגר נוסף רעש הדלת הנפתחת ומיד גם נסגרת. היא קמה בבת אחת, כאילו נתפסה על חם בזמן ביצוע פשע, ומיהרה לעבר קצה הקומה העליונה של החדר, נשענת על המעקה הגבוה. היא הביטה מטה, שם מצאה את ליליאן מביטה מעלה אליה.

"הנסיך אדגר היה כאן, הוא חיפש אותך. ראית אותו?" שאלה ליליאן.

"כן-"

"אני עדיין כאן," קרא אדגר, עונה במקומה של סילביה.

סילביה ראתה את ליליאן קדה קידה במהירות, למרות שאדגר אינו יכול לראות אותה, ורק לאחר מכן מבינה שמעשה זה מטופש, ואז היא מיהרה לעבר חדר המקלחת וסגרה אחריה את הדלת. חיוך מאופק התגנב אל שפתיה של סילביה, ואז כשהסתובבה לאחור הוא נעלם בבת אחת. אדגר הפתיע אותה בכך שנעמד מאחוריה מבלי שתשמע אותו. על פניו היה חיוך משועשע, ספק מכך שסילביה נבהלה וקפצה במקומה, וספק מסיבה אחרת שלא הייתה ידועה לה. הוא השחיל את הטבעת על אמת כף ידו השמאלית. היא התאימה לו בדיוק. הוא החל לדבר בעדינות ובנוסטלגיות, כאילו אל אהובתו מלפני שנים רבות, בעוד הוא אינו מסיר את עיניו לרגע מהטבעת. "אני זוכר כמה שהייתה גדולה עליי אז," הוא סובב את הטבעת מעט על אצבעו, "ואיך אמא שלי נתנה לי שרשרת כדי שאשמור את הטבעת עליה, עד שתתאים לי כשאגדל."

"השרשרת, היא גם כאן," אמרה סילביה והצביעה על השרשרת שנחה על המיטה.

"לא, היא לא נחוצה לי יותר, את יכולה לשמור אותה," אמר, עדיין מביט בטבעת. בבת אחת הרים את מבטו, ופנה להביט בסילביה בפנים רציניות. הוא תפס בפרק כף ידה, "בואי," הורה לה והחל למשוך אותה אחריו במורד המדרגות.

סילביה ירדה במהירות במורד המדרגות יחד עם אדגר, לא מספיקה להבין מה מתרחש. ליליאן יצאה מחדר המקלחת בדיוק כשאדגר פתח את דלת החדר.

"סילביה, את הולכת? ללוות אותך?" שאלה ליליאן, נראה בבירור כי היא מתכוננת לשינה.

לפני שסילביה הספיקה לענות, אדגר ענה שוב במקומה, מחייך ומניח את כפות ידיו על כתפיה של סילביה כשהוא עומד מאחוריה. "אין צורך," ענה בחביבות. "אני אשמור עליה."

ליליאן הייתה חסרת מילים, מעט נבוכה, ומיד קדה קידה מהירה והמשיכה לעבר מיטתה.

אדגר תפס שוב בפרק כף ידה של סילביה, גורר אותה אל מחוץ לחדר, למסדרון, ומשם למסדרון נוסף, ועוד אחד, בעוד שהיא חוזרת ושואלת מה העניין, אך אדגר לא אמר דבר מלבד מילה אחת – "בואי". כשהחלו לרדת במורד גרם מדרגות רחב, סילביה הצליחה להתנער מאחיזתו של אדגר, ובכך איבדה את יציבותה וכמעט נפלה במדרגות, אך הספיקה לתפוס במעקה ונעמדה שוב במקומה כראוי. "תפסיק עם זה!" קראה, ומיד נשמע קולה שנית, מהדהד במקום. היא עמדה שם על אחת המדרגות, מחבקת בזרועותיה את המעקה הקריר. המסדרונות היו חשוכים, עם מעט נורות דולקות, והיו ריקים מאדם. אדגר הביט בה מלמטה, פניו קפואות מרצינות.

"לאן אתה לוקח אותי?" שאלה סילביה בחשש. היא הייתה מבוהלת מעט, למרות שידעה שאדגר לא ינסה לעשות לה דבר רע, לפחות לא כל עוד הם בתוך כתלי האקדמיה.

אדגר עלה חזרה מספר מדרגות, מתקרב אל סילביה. סילביה הרגישה איך קצב פעימות ליבה מאיץ במהירות ככל שאדגר מתקרב, ומרוב בהלה גם הניחה רגל אחת לאחור, אל המדרגה הקודמת, מכינה את עצמה לברוח מהמקום. ואז אדגר לחש, כמו סוד, "תשתפי איתי פעולה."

"מה?" לחשה אליו חזרה.

אדגר הניח את כף ידו השמאלית על המעקה, גורם לצליל מתכתי להישמע כשהטבעת פוגעת בו, ומרוב חשש לטבעת, העיף מבט מהיר בכף ידו, ואז שב להביט בסילביה. "בגללך לקחו ממני את הכתר," אמר בקול נטול רגש, "אז המעט שאת יכולה לעשות בשבילי עכשיו, זה לעזור לי לנסות להשיב אותו אליי."

סילביה נפגעה מהצורה שהציג אותה כאשמה הרשמית במה שקרה, ובכל זאת שאלה, "איך?"

אדגר לחש כעת אפילו יותר בשקט, "יש מן טקס ישן כזה במשפחת המלוכה, כשיורש העצר מעביר את הטבעת לאישה..." הוא עצר לרגע, ואז שאל, "לא לימדו אתכן על העניין הזה?"

"אני לא... אה, לא," מלמלה סילביה. אולי לימדו, אבל היא פשוט לא הקשיבה בשיעורים אלו.

"לא משנה, פשוט... תשתפי איתי פעולה. אל תכחישי דברים שאני אומר, ועדיף... עדיף שתהיי בשקט. אני אסביר לך אחר כך אם תרצי. ואם שואלים אותך, רק תסכימי עם מה שאני אומר. ועכשיו בואי, בלי לעשות בעיות, בבקשה."

סילביה המשיכה ללכת במהירות בעקבות אדגר, הפעם בכוחות עצמה, מבלי שידברו ביניהם. רק קולות צעדיהם הפרו את השקט ששרר במסדרונות האקדמיה בשעה זו. לבסוף הם נעצרו לפני דלת גדולה, עליה היה שלט מתכתי ועליו חרוטה המילה "הנהלה". קולות עמומים נשמעו מתוך החדר הסגור. אדגר משך את סילביה הצידה, הרחק מהדלת, ולחש שוב, בקול כל כך שקט שהיא כמעט ולא שמעה אותו כלל, אך הייתה כמעט בטוחה ששתי ההברות הללו יצרו את שם משפחתה – "קאדט". הוא הביט בטבעת על כף ידו, ובהיסוס-מה הסיר אותה מאצבעו, ולאחר מכן לחש שוב לעברה, "תחזיקי אותה", סילביה פתחה את כף ידה לפניו ונתנה לו להניח עליה את הטבעת מבלי לשאול שאלות. אדגר נראה כעת לחוץ מאוד, ורק לאחר שנשם נשימה עמוקה, הוא פנה לעבר הדלת ודפק עליה קלות מספר פעמים. הוא לא חיכה לתשובה, ומיד פתח את הדלת ונכנס, מושך את סילביה אחריו.

החדר היה מואר בעזרת מנורה גדולה שהייתה צמודה לתקרה, ואורה היה חזק כל כך שסנוור מעט את שניהם כשנכנסו. עיניה של סילביה התרגלו לאור במהרה, והיא כעת ראתה את החדר בבירור. בקצהו השני ישבו שני אנשים משני צדדיו של שולחן משרדי רחב, האחת הייתה המנהלת המבוגרת, והשני גם כן היה מוכר לה. זה היה אותו הבחור שהיה בחדר המוזיקה עם אוסקר בפעם הראשונה שהייתה שם. הנרי.

החדר היה נראה כמו שילוב בין משרד לחדר אורחים – הוא היה מלא במדפים, שעל חלקם היו תיקיות עבות וצבעוניות, ועל חלקם היו חפצים ביתיים, כמו פסלונים קטנים וצילומים משפחתיים. על הרצפה היה שטיח מיושן וקשיח, ובאחד מצדדיו של החדר הייתה ספה אלגנטית בסגנון ויקטוריאני. הספה הייתה מרהיבה ביופייה - רגליה הגבוהות היו עשויות גילופי עץ דקיקים בגוון כהה, וריפודה היה בצבע ארגמן.

"כן, היא באמת נראית-" היו המילים האחרונות שיצאו מפיו של הנרי, לפני שקטעו אותו בפתיחת הדלת הפתאומית. הוא הסב את ראשו באיטיות לכיוון הדלת, שם מצא את אדגר מושך את סילביה פנימה לתוך החדר.

המנהלת הבחינה באדגר מיד, אך רק הביטה בו במבט קפוא בלי לומר דבר, מצפה שמשהו יקרה כל רגע. היא הייתה שקטה מאוד עד שאדגר סגר את הדלת באיטיות, וקד מעין קידה מהירה ולא-נסיכותית.

"אדגר?" שאלה בקול יציב, ולמרות זאת ניתן היה להבין שהיא מבולבלת מהמצב. "אם אתה מתכוון לעשות בעיות, אל תשכח שאני מדווחת הכל להורים שלך."

אדגר לא הופתע ולא נרתע מדבריה כלל, ועד כמה שהיה ידוע לסילביה – הוא היה מודע לכך שכל מעשיו מדווחים להוריו. התגובה של אדגר הייתה דווקא הפוכה בצורה מפתיעה – הוא קרן מאושר, חייך חיוך גדול ככל האפשר בעזרת שפתיו, כאילו אומר – קדימה, את זה אני רוצה לראות אותך מדווחת למלכה.

הנרי חייך גם הוא פתאום, מן חיוך זומם, שולח מבט קר אל אדגר. "בדיוק היינו באמצע שיחה חשובה - תכנון השעות של הפגישות האישיות של הנסיך-" הוא אמר כאילו ישנו רק נסיך אחד, וברור שהוא אוסקר, "עם הנערות המצטיינות הבולטות באקדמיה, בכל התחומים... בטוח שכולן יהוו נסיכות נפלאות לנסיך, ולפחות כמה מהן ימצאו חן בעיניו עד מאוד... נידבתי את עצמי לעזור לגברת פְריצֶן כדי לוודא שהן יהיו מדהימות." הוא הדגיש את המילה האחרונה בצורה מופרזת, מעביר את מבטו האטום אל סילביה. "ואת? הפנים שלך מוכרות לי, אולי גם את נמצאת איפשהו פה בין הדפים."

סילביה הרגישה שנקלעה לסיטואציה מביכה, ואדגר לא מיהר להסביר את עצמו כלל וכלל, מה שהפך אותה למביכה עוד יותר.

כעת גם המנהלת הביטה בה. "קאדט סילביה, זו את שוב?" פנתה אליה המנהלת. "קרה משהו?"

סילביה עמדה לפתוח את פיה ולענות, למרות שלא ידעה כיצד תענה, ואילו אדגר כבר הקדים אותה וענה במקומה.

"קרה משהו, כן. מזמן." אדגר כמעט התחיל לצחוק, כאילו רואה קדימה כמה מצחיק יהיה כשישמעו את מה שיש לו להגיד. הוא היה כבר שרוי באופוריית ניצחון. החיוך של הנרי, לעומת זאת, נמחק כלא היה. "תדווחי להורים שלי על זה, בבקשה," הוא כאילו התחנן, ממשיך לגחך מבלי להסביר מה כל כך משעשע. הוא הביט בסילביה, והורה לה בשקט להעביר את הטבעת אל המנהלת.

סילביה היססה לרגע. היא הביטה בפניהם התוהות של המנהלת ושל הנרי, ואז שוב בפניו המאושרות עד אין קיץ של אדגר. "קדימה," הוא לחש אליה מילת עידוד.

כשהחלה לזוז לעבר שולחנה של המנהלת, היא הרגישה כאילו מפרקיה חורקים, כאילו כבר נצח שלא זזה ויש צורך לשמן את גלגליה. היא הרגישה איך הפחד אופף אותה, כאילו היא עושה דבר-מה רע, שותפה לפשע נורא, כאילו היא פוצעת מישהו ברגע שהיא מניחה על השולחן את הטבעת בידה הרועדת. הטבעת הסתחררה פעם אחת ועצרה, שיבוץ האבנים הכחולות נצנץ באור המנורה שעל התקרה, וכולם שתקו מלבד אדגר, שפלט גיחוך ניצחון נוסף.

בזמן שהמנהלת והנרי הביטו בטבעת בקיפאון, מבלי לזוז כלל או לנסות לגעת בטבעת, סילביה מיהרה לחזור למקומה לצדו של אדגר, כמו אל בעל ברית שיגונן עליה. למרבה הפתעתה, אדגר אף כרך את אחת מזרועותיו סביב צווארה של סילביה, מה שגרם לה להסתובב במהירות ולהביט בפניו, אך הוא היה עסוק מידי בלהביט בהבעות המבולבלות של שני האחרים. זרועו הייתה חמימה, כמו צעיף על צווארה. מבטה פנה במהירות חזרה כשהמנהלת הרימה את מבטה מהשולחן.

"זו הטבעת של אוסקר?" שאלה המנהלת.

"שלי." השיב אדגר, לא מפסיק לחייך לרגע.

הנרי הסב את מבטו בבת אחת, מביט בפניו המשועשעות של אדגר. הוא היה בטוח שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות כרגע, הוא להזעיק את אוסקר למשרד המנהלת. הוא מיהר להרים את שפופרת הטלפון שעל השולחן, ולחייג מספר במהירות עצומה. הוא הצמיד את השפופרת לאוזנו, וחיכה.

בינתיים המנהלת החליפה את משקפי הראייה שלה לזוג אחר, שנח על השולחן עד כה. היא הרימה את הטבעת כמעט עד לקצה אפה, והחלה לבחון אותה מכל כיוון אפשרי. היא הביטה גם אל חלקה הפנימי של הטבעת, קוראת בעיון רב את החריטה הנמצאת שם, שמכילה סמל קטנטן כל כך שסילביה מעולם לא ממש הצליחה להבין אותו.

"אתה חייב להגיע! מהר!" קרא הנרי נמרצות אל תוך השפופרת, וכשהבין שלא הסביר לאן להגיע, הוסיף, "להנהלה!"

אדגר לא היה יכול יותר לעצור את עצמו מלצחוק, וצחוקו היה מביך כל כך בשקט ששרר בחדר, שסילביה נרתעה וניסתה להתחמק מזרועו של אדגר, אך הוא הרגיש בתזוזתה ומיד תפס בכף ידו את כתפה, ומיהר להצמיד אותה אף קרוב יותר אליו, גורם לגופה להתכופף מעט הצידה, ולראשה להידבק אל חזהו העליון. הוא הביט מטה אליה, כבר לא צוחק, רק עם חיוך מאופק על שפתיו, וכאיש לא ראה מלבדה, הוא הגניב אליה קריצה שהזכירה לה שהכל חלק מתכניתו.

"את מבינה, גברת פריצן," הוא דיבר בקול מתקתק, "זוהי סילביה שלי, שבה התאהבתי עד כלות הנשמה בילדותי," סילביה מיהרה לחפש את עיניו של אדגר למשמע דבריו, מבוהלת ומופתעת, ולא הבינה מדוע אמר שקרים אלו, והתחילה לתהות מהי המסורת עליה דיבר לפי כן, ושבאמת היה כדאי לה להקשיב בשיעורים ההם, או לפחות באחד שהיה מסביר לה על מה שהולך ברגע זה. אדגר רק השיב לה מבט שַלו, אפילו כמעט אוהב, כאילו דבריו הם אמת לאמיתה. "ולמרות היותי צעיר כל כך אז, ידעתי שאני רוצה אותה לאישה, ושהיא תהיה הנסיכה הבאה שלנו."

סילביה איבדה תחושה ברגליה, מבועתת מהצרה לה נקלעה. היא ראתה בעיניו של אדגר שהוא נהנה מהאומללות שלה ומהשקרים שלו. היא החלה לנסות להעביר לאדגר מסרים, מרימה ומכווצת את גבותיה, מנענעת את ראשה מצד לצד מילימטרים אחדים, מבלי ששני האחרים יבחינו בכך. הוא רק הפנה את מבטו לעבר המנהלת והמשיך לדבר.

"נתתי לה את הטבעת כהצעת נישואים מסורתית."

אדגר כאילו הנחית פצצה בחדר, והשתתק בעצמו, אפילו לא מחייך יותר. הוא שב להביט אל תוך עיניה של סילביה המתחננות ממנו להפסיק, אך הוא לא היה מוכן, עדיין לא. הוא העביר את ידו אל מאחורי צווארה של סילביה, מעביר בגופה דגדוג נעים, ובאותו הזמן מאיים, תומך בצווארה כשהוא רוכן מעליה ונושק לשפתיה קלות. הוא התנתק ממנה במהירות, אך לא הרים חזרה את ראשו, ממשיך להביט בעיניה הפעורות של סילביה מקרוב, ולבסוף לחש בחיבה, דבריו כמו קידה עמוקה, כשהאוויר החומק מבין שפתיו מלטף את פניה של סילביה בחמימות, "הנסיכה."

צמרמורת עברה בכל גופה של סילביה. היא לא רצתה מעולם להיות הנסיכה, היא לא רוצה להיות הנסיכה. היא לא רוצה להינשא לאדגר, ובטח שלא בכפייה, והיא הייתה מעוניינת מאוד לשמוע את המשך הסיפור של אדגר, וכיצד ינסה למשוך אותה אל תוך שקריו.

המנהלת קמה בבת אחת מכיסאה, גורמת לרגלי הכיסא לחרוק בקול צורם. "אדגר!" היא קראה, לחוצה. היא גמגמה הברה או שתיים בצורה לא ברורה לחלוטין, כאילו החלה לאבד את עצמה, ואז תפסה את עצמה שוב בידיים ואמרה בקול יציב, "שבו שם, שניכם," היא החוותה באצבעה אל הספה האלגנטית.

אדגר התיישב ומשך את סילביה אחריו, מושיב אותה על ברכיו וממשיך להתנהג כאילו סילביה היא אהובתו. סילביה לא הסכימה לישיבה הזו, ומיד החליקה מטה מברכיו אל הספה. היא תפסה בגב כף ידו של אדגר והידקה אותה בחוזקה לקטע הספה שביניהם, כדי שאדגר לא ינסה לגעת בה ולהביך אותה שוב. אדגר לא הפסיק שם, וכשהמנהלת המשיכה להסתובב בחלל החדר בחוסר מנוחה, ממשיכה להביט בטבעת שבידיה, הוא התחיל לנענע באצבעותיו מעלה ומטה, נוגע קלות באצבעותיה של סילביה, ומחייך לעצמו. סילביה אגרפה את כף ידה בתגובה, מנסה להימנע מהמבטים הנוקבים ששולח לעברם הנרי.

"משהו לא מסתדר לי," אמרה המנהלת. "לטובת מה נתת לנו לשלוח אנשים לחפש את הטבעת עבורך?"

אדגר המשיך בקולו המתקתק להחליא. "את מבינה, גברת פריצן... קרה כך שמשפחתה של סילביה החליטה לעבור לעיר אחרת, מבלי שאדע דבר," סילביה הקשיבה לצורה בה אדגר משלב כמה דברי אמת בשקרים שלו, "היא לא סיפרה לי על כך שהם עוזבים, עד שהיה מאוחר מידי, ולא היה בי הכוח לעצור זאת. קיוויתי שהם ימצאו את הטבעת, ויחד איתה כמובן גם את סילביה שלי."

הוא הביט בשקט בסילביה. קולו נהיה עצוב בצורה ניכרת, כאילו באמת נזכר בעבר עגום. "היא סיפרה לי שלא רצתה להקשות עליי, לא רצתה להמשיך לכבול אותי לקשר מרוחק כל כך," סילביה רק חשבה על כך שאלו שטויות, היא הייתה בסך הכל בת שבע אז. "היא סיפרה לי זאת כמובן כשכבר נפגשנו כאן, באקדמיה. אולם לא הבחנתי מיד בכך שזו היא, הסילביה שלי, כי היא השתנתה כל כך, והיא כעסה עליי ורצתה שאבין זאת לבדי. אבל הנה, כבר השלמנו!" הוא קרא בשמחה ומשך את סילביה קרוב אליו, נושק לראשה.

סילביה הרגישה כאילו היא על סף בכי, למרות שדבר זה היה יכול להתפרש כבכי מהתרגשות בחדר ההוא, באותו ערב. היא הביטה אל מחוץ לאחד החלונות בחדר, ולמרות החושך היה ניתן להבחין בכך שיורד גשם. גשם, היא בדרך כלל שמחה כשיורד גשם. מתי אדגר הספיק לחשוב על כל הסיפור המגוחך הזה? היא הרגישה מופללת לגמרי.

אוסקר פתח את הדלת בחוזקה, מרעיש ונכנס מתנשם ומתנשף. הוא לא נראה נסיכי במיוחד הפעם, כאילו רק קם ממיטתו והתלבש ברשלנות. שיערו לא היה אסוף בסרט הרגיל שלו, הוא היה פזור וחופשי, ושינה תנוחה עם כל תזוזת ראש שלו. הוא הביט במנהלת, ואז מיהר להביט בבלבול באדגר, שכבר שב לחייך.

"מה קרה כאן?" שאל, מביט בסילביה כעת.

"הנסיך, הראה לי את כף ידך בבקשה, יד שמאל," ביקשה המנהלת בעוד אוסקר מחליף מבטים מבולבלים עם הנרי, שנשאר ישוב על כיסאו.

אוסקר הרים את ידו השמאלית בחינניות נסיכותית, שלא תאמה למראהו כלל, מציג לפני המנהלת את כף ידו, ואת הטבעת המעטרת את אצבעו. המנהלת נאחזה בידו וקירבה אותה יותר אל פניה, בוחנת את הטבעת בקפידה, ולאחר מכן קירבה את כף ידה הסגורה אל אצבעותיו של אוסקר, פתחה אותה וחשפה את הטבעת הזהה לה.

"מה זה?" שאל מיד אוסקר.

המנהלת הרימה את עיניה אליו, ואמרה בשקט, "הטבעת של אדגר."