אל תשפטו אותי, קוראים ותיקים שאולי יכנסו לפה ואולי לא. כן, לקח הרבה זמן להביא לכם את הפרק הזה, המון זמן... אנחנו מדברים בסדר גודל של יותר משנה, אני משערת. אבל כפי שאמרתי, לא הפסקתי לכתוב, זה רק נדחה. הרבה.

מי שפה בפעם הראשונה, אני ממליצה כמובן להתחיל מהפרק הראשון. הפרק הזה הוא פשוט ספויילר אחד גדול.

אל תצפו לפרק הבא בקרוב, אך נקווה שזה לא ייקח שנה הפעם.

הכנתי היום גם טבלה גדולה שמציגה את העץ המשפחתי של משפחת המלוכה. אתם לא תראו אותו.  

פרק עשירי: סודות משפחה

בשלב מסוים במהלך הנסיעה הגשם הפסיק לרדת והשמש יצאה מבין העננים. סילביה לא הצליחה להירדם אף לא לרגע בזמן הנסיעה, למרות שקיוותה מאוד שתצליח, כי שיעמם לה נורא. אפילו גיזמו החתול בסופו של דבר עצם את עיניו והפסיק ללטוש בה מבטים. לבסוף היא החליטה להפסיק לנסות להירדם ופנתה להביט מבעד לחלון הרכב. היא הייתה מודאגת, היא לא ידעה למה עליה לצפות, ואיך יהיה עליה להתנהג – ואולי פשוט תצטרך להנהן ולהסכים עם כל מילה של אדגר, לא משנה כמה מטופשת ושקרית המילה תהיה.

הנופים מחוץ לחלון החלו להראות מוכרים לסילביה, והיא הרגישה איך הנוסטלגיה עוטפת אותה בחמימות, אף על פי שזיכרונותיה מהאזור לא היו שמחים במיוחד. היא ידעה שהם מתקרבים ליעד, והרגישה בצורך לקפוץ משמחה – שהיא עצמה לא ידעה מאין הופיעה – ולהודיע לשני המנמנמים האחרים.

"אנחנו קרובים!" היא קראה בעליזות, אך השניים האחרים הראו מעט מאוד סימני התעניינות. אדגר לא זז כלל כבר זמן רב, בעוד שכל משך הנסיעה ראשו נח על כתפה של סילביה. לאלייר נדרש רגע נוסף כדי להכריח את עצמה לפקוח עיניים, חלקית, ולהציץ הצידה אל החלון. היא השמיעה אנחות חרישיות כשהסתנוורה מהשמש הבהירה.

"יש לנו עוד כמה דקות," לחשה בישנוניות וחזרה לעצום את עיניה.

סילביה המשיכה להביט בנוף דרך החלון, מתלהבת מכל מקום ומבנה שנראה לה מוכר, גם אם רק במעורפל. הנה המקום בו נהגה לעשות קניות עם הוריה, והנה שם מאחורי הבניינים הגבוהים נמצא הגן שבו למדה כשהייתה קטנה, ושם – היא לא זוכרת מה יש שם – אבל גם מקום זה נראה מוכר. ואז נפל האסימון. היא התמתחה מעט מבלי להפיל את אדגר והביטה דרך החלון בצדו השני של הרכב – שם גילתה את השכונה בה נהגה משפחתה להתגורר בעבר, אך הבניינים נראו שונים מכפי שזכרה אותם. עד מהרה הרכב נעצר, והמראות מחוץ לחלון דממו. הם כבר היו בתוך שטח ארמון המלוכה. בזיכרונותיה הדרך לארמון הייתה ארוכה יותר.

נראה היה כי אלייר לא באמת נרדמה שוב אחרי שהעירה אותה סילביה. היא ידעה שהרכב עצב ופקחה את עיניה. היא החליקה את רגליה באיטיות מהספסל, מסירה מעליה את גיזמו הישנוני, שגם הוא התעורר. בעוד שאלייר מתמתחת, סילביה הביטה בתמיהה באדגר הישן.

"צריך להעיר אותו," אמרה סילביה. היא היססה לרגע, ואז נגעה בו בעדינות. שום תגובה.

"הוא כל כך חמוד ככה. אולי תנסי להעיר אותו בנשיקה?" אמרה אלייר בקול משועשע, תופסת בידה את נרתיק הכינור שלה ומזיזה בעזרתו את גיזמו, שלמרבה ההפתעה לא נשף לעברה בעוינות. סילביה הופתעה והרגישה את הדם זורם לה ללחיים, בעוד שאלייר ממשיכה להביט בה בציפייה ולחייך.

היא הרגישה שאם תעשה משהו פשוט כמו לתת לאדגר נשיקה קטנה על הלחי, היא לא תסגיר את עצמה ואולי אפילו תגרום לאלייר להאמין באמיתות הסיפור של אדגר, אך גופה רעד ופניה בערו. היא הביטה באדגר, והחליטה לעשות את זה במהירות, כמו שמסירים פלסטר, ואז אדגר אפילו לא ישים לב. היא הניחה את ידה שוב על כתפו בעדינות ונשקה ללחיו נשיקה זריזה. ברגע ששפתיה נגעו בעורו עיניו נפקחו, והיא נרתעה לאחור בבהלה.

"הגענו," היא מלמלה. אדגר לא הסיר את עיניו מעיניה.

אלייר הידקה את האוזניות שלה שוב סביב צווארה ותחבה את נגן המוזיקה לתוך כיס במכנסיה. היא התמתחה לעבר ידית הדלת והזיזה אותה, פותחת אותה לרווחה, ולבסוף גם קפצה מתוך הרכב יחד עם נרתיק הכינור שלה, ושבה והתמתחה פנימה, מוציאה גם את מעמד הפאה שלה. גיזמו קפץ מהרכב מיד אחריה.

אדגר מצמץ בחוזקה בעיניו, מתעשת. הוא יצא מהרכב בשקט, נעצר, הסתובב חזרה והביט בסילביה שהחליקה בינתיים לקצה הספסל. הוא שלח לעברה את כף ידו, מציע לה את עזרתו. היא הביטה בו בעוד הוא לוחש לה בקול חרישי שאיש לא ישמע, "קחי את היד".

היא תפסה את ידו בהיסוס, וקפצה גם היא מהרכב. מיד לאחר מכן מיהרה לעזוב את ידו.

בינתיים התקרב אל אלייר גבר נעים למראה ומסודר ונקי להפליא, כבן ארבעים, לבוש בבגדי משרתים. הוא לקח את מעמד הפאה, את "הנסיכה", מידיה של אלייר. "אני אקח את המטען שלך לחדרך, גברתי."

"תודה, אוֹלדֵן," השיבה לו אלייר. "אני אקח את הכינור ואת גיזמו."

סילביה הביטה באלייר רוכנת אל גיזמו, מרימה אותו בזרוע אחת ומצמידה אותו לגופה, מכופפת את ברכיה ותופסת בידה הפנויה את נרתיק הכינור.

אלייר והמשרת אולדן, שכעת גרר אחריו מזוודת עור חומה וגדולה, החלו לנוע לעבר הכניסה למבנה הגדול, בעוד שסילביה קפאה במקומה והתבוננה בו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא רואה אותו, אך אף פעם לא ראתה אותו כל כך קרוב. אמנם המבנה היה עצום ומהודר, אך אחרי שראתה את האקדמיה ושהתה בה, היא לא התרשמה במיוחד ממה שניצב לנגד עיניה. אמנם קראו לו "הארמון" - בצורה מסורתית, מאחר וזה ביתה של המשפחה המלכותית - אך לדעתה של סילביה הוא לא היה יותר מעוד בית גדול של עשירים, ובאזור זה של העיר, הוא לא נראה מאוד יוצא דופן. השונה בו משאר הבתים מסביב, היה צורתו המשונה – כצורת האות ח', והשומרים בשער. לעומת זאת, היא מאוד התרשמה מכמות הדשא הירוק להפליא שהתפרס לרוחב שני צדי שביל הגישה למבנה, ומהעצים הגדולים שגדלו בצמוד לגדרות האבן שסבבו את המקום.

סילביה הרגישה דחיפה קלה בגבה. "קאדט, " היא שמעה את קולו של אדגר מאחוריה. "זה מַיילוֹ," הוא החווה בראשו לעבר הבחור הצעיר שהיה לבוש גם הוא בבגדי משרתים, תואמים לשל אולדן. הוא נראה צעיר מידי, לטעמה, כדי לעבוד במקום הזה כמשרת. היא תמיד חשבה על משרתים כעל גברים מבוגרים, אולי אפילו זקנים, ואילו מיילו היה בוודאות מתחת לגיל עשרים וחמש, כולו חיוור ובלונדיני ומנומש. "חמוד" הייתה המילה היחידה שסילביה חשבה עליה באותו הרגע. אדגר, שהבחין במבטיה של סילביה, הרגיש את הצורך להוסיף, "הוא משרת כאן. הוא ייקח את החפצים שלך ויראה לך את החדר שארגנו בשבילך."

מיילו חייך לעברה, התיק שלה כבר על גבו. "בואי אחריי."

סילביה הנהנה והלכה בעקבותיו, כועסת על מעט הלגלוג שחשה בדבריו של אדגר. פעם נוספת היא הרגישה איך עניין מעמדו של אדגר חשוב לו בצורה מוגזמת.

הם עברו דרך הדלת הגבוהה והכבדה שאלייר ואולדן השאירו פתוחה, בעוד אדגר מתעכב קצת מאחוריהם. לנגד עיניה של סילביה נגלה לובי שהזכיר לה מלונות יוקרה מפוארים, אשר כמובן ראתה רק בתמונות ובסרטים. היא גם הייתה יכולה להישבע שהתא בעל הדפנות המעוטרים בפינה הוא בעצם מעלית. יש מעלית בלובי, למרות שלמבנה ישנה רק קומה אחת נוספת.

אולדן, אלייר וגיזמו נעלמו, וסילביה תהתה אם הם השתמשו במעלית הזו. מיילו הדריך אותה להמשיך ללכת לכיוונה. הוא לחץ על הכפתור שמזמין את המעלית ותוך שניות הדלת נפתחה והם נכנסו. סילביה הספיקה רק לרגע להבחין בכך שדמות נוספת הגיחה מתוך החדר הסמוך. אישה מבוגרת. שיערה הבלונדיני שהתחיל לאבד מצבעו היה אסוף בפקעת מושלמת באחורי קדקודה. היא הייתה לבושה בחליפה נשית ואלגנטית בצבע שמנת, ואמנם היא לא חבשה כתר על ראשה, אך סילביה הצליחה לזהות אותה – זו הייתה המלכה. אדגר נעצר מולה, ואז דלתות המעלית נסגרו ושדה ראייתה נחסם.

העלייה במעלית לקחה שניות ספורות ממש. ברגע שהדלתות נפתחו, מיילו החווה לסילביה בידו לצאת, "אחרייך," הוא אמר בחביבות, ממשיך לחייך.

היא יצאה ראשונה, אך לא ידעה לאן לפנות. הקומה כולה הייתה מלאה בדלתות זהות, סגורות כולן, משולטות בצורה עדינה. המסדרון היה רחב. מיילו החל לצעוד, ומיד פתח את פיו בשאלה. "תגידי, סילביה," הוא היסס לרגע, תוהה אם זה בסדר מצדו לשאול אותה משהו, "למה... למה הנרי לא הגיע אתכם?" הוא הביט בה ומיהר להוסיף, "כלומר, ואוסקר. שמעתי ששניהם אמורים להגיע גם כן היום."

"אני מניחה שהם יגיעו עוד מעט," ענתה סילביה. "גם אני הבנתי שהם מגיעים היום."

"אני מבין." הוא נעצר מול דלת שהשילוט עליה אמר חדר אורחים מס' 3, הוציא מפתח, הכניס אותו לחור המנעול וסובב סיבוב וחצי עד שנשמע קול נקישה. הוא העביר את המפתח לסילביה ואמר, "תשמרי עליו טוב." ואז סובב את הידית ופתח את הדלת.

סילביה נכנסה פנימה אחרי מיילו בהיסוס. הוא הניח את התיק שלה במרכז החדר, קד קידה קצרה, יצא מהחדר, סגר את הדלת אחריו והשאיר אותה לבד.

סילביה הייתה המומה. החדר היה גדול. גדול מדי אפילו. היא הרגישה כאילו מצאה את גן העדן. הקירות היו בצבע לילך עדין. הרצפה הייתה פרקט לבן. הווילונות הלבנים הסתירו דלתות זכוכית למרפסת פרטית קטנה, מלאה באדניות פרחים צבעוניים. המיטה הייתה זוגית, עשויה מעץ לבן, ועליה מצעים בצבע לילך שתאם לקירות, ובנוסף לחמשת הכריות הלבנות שנמצאו על המיטה, היו גם שתי כריות נוי – אחת בצורת לב אדום, והשנייה בצורת פרח ורוד.

צמוד למיטה היה שולחן כתיבה לבן, ולידו כיסא תואם. על השולחן נח מחשב נייד בצבע כסוף, שנראה לסילביה יקר מאוד. היא העבירה עליו את אצבעותיה אך לא העיזה לפתוח אותו.

לאורך אחד מהקירות היה ארון בגדים עצום, וממול הייתה שידת עץ לבנה, שאליה היתה מחוברת מראה גדולה. סילביה נעה לקצה ארון הבגדים וגילתה מעבר נסתר לחדרון קטן נוסף, ללא דלת, הכלל שירותים ומקלחת. הכל היה נקי כל כך שהרגישה רע שהסתובבה בנעליים בחדר.

היא המשיכה לכיוון המרפסת, מזיזה את דלת הזכוכית בעדינות. מהמרפסת נגלה לפניה גן גדול ומטופח השוכן בדיוק במרכז הח' שיוצר המבנה הגדול. הוא היה ירוק כולו, פרחים בשלל צבעים בכל מקום. פה ושם ניצבו ספסלי אבן משוייפים היטב, ולצד כל אחד מהם פנס גדול. בקצה הרחוק של הגן היה מבוך קטן, לא מסובך באמת, עשוי משיחים נמוכים, אותו בקלות היה ניתן לעקוף מסביב ולהגיע לבריכה הגדולה שמאחוריו.

אלייר נכנסה אל הגן, עדיין בלי הפאה הבלונדינית, ואחריה נכנס גיזמו בריצה. סילביה עקבה אחריה במבטה. היא עברה בין הפרחים כשבידה משפך מתכתי, נעצרה ליד חלקת פרחים בצבע ורוד עז, השתופפה ונגעה באצבעותיה באחד מהפרחים, בעוד גיזמו מתחכך באהבה ברגליה הלוך ושוב, והחלה להשקות בעדינות את הפרחים שמולה.

סילביה הרגישה מוזר במקום בו נמצאה – היא לא מכירה אף אחד, היא במקום זר לחלוטין, משרתים אותה, והיא עמוק בתוך שקר שאדגר הכין עבורה. היא החליטה לצאת לחפש אותו, מחשש שאם תשהה לבדה מישהו יצליח להתקיל אותה ולגרום לה להתוודות בשקר.

היא יצאה חזרה אל המסדרון הגדול המלא בדלתות סגורות, ולפתע הבחינה באור המוטל בהמשך המסדרון. היא תהתה אם זו דלת פתוחה, והסקרנות משכה אותה לשם. היא חלפה על פני דלתות וקראה את השילוטים עליהם – חדר אורחים מס' 4, חדר אורחים מס' 5 - כמה חדרי אורחים יש במקום הזה? – חדר טלוויזיה, ואז... החדר הפתוח. לא הייתה לו דלת, והשילוט היה לצד פתח הכניסה, והוא אמר בבירור גיזמו. לא יכול להיות, חשבה. גיזמו החתול? יש לו חדר משלו?

תחילה היא רק הציצה פנימה, וכשראתה שהחדר ריק מאדם – ומחתול – היא נעמדה בכניסה והביטה בתכולת החדר הקטן שנגלה לפניה: הקירות היו מכוסים בבד מחוספס, כמו של סקוטש, בגוון כחול-אפרפר, וכך גם הרצפה. החדר נראה כמו קופסה גדולה ואחידה. היו בחדר עמודים בגדלים שונים, שבקצה כל עמוד משטח עגול עליו יכול החתול לשכב, וגם הם מכוסים בבד המחוספס. היה בחדר ארון מתכת שכולו ארוניות קטנות, ולצידו סל שינה קטן לחתול, מרופד בשמיכה רכה לבנה. בחדר היו מפוזרים צעצועים שונים על הרצפה, כמו כדורים בגדלים, צבעים ודגמים שונים, ועכברים וציפורים מגומי מכוסים בנוצות מלאכותיות.

"מטריד, נכון?" יד נחתה על כתפה של סילביה והיא קפצה בבהלה. זה היה אדגר. "לחלאה הקטן יש חדר משלו."

סילביה הביטה שוב בחדר, ואז באדגר. הוא השיר אליה את מבטו, וחייך. מצב רוחו נראה מרומם. צמרמורת נעימה עברה בגופה.

"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אמר ותפס בידה בעדינות, מסמן לה בראשו לבוא. היא לא התנגדה.

הפעם הם השתמשו במדרגות. גרם המדרגות היה עשוי שיש, והוא היה רחב עד אמצע הדרך, שם הוא התפצל לשני עיקולים צרים יותר – ימינה ושמאלה, למרות ששניהם ירדו לאותו מרחב – ללובי.

כשפנו שמאלה, סילביה אמרה, "אתה נראה במצב רוח טוב מהרגיל. קרה משהו?"

אדגר הביט בה מחויך. "אני פשוט שמח להיות בבית," הוא הרים לעברה את ידו העונדת את הטבעת, "עם זה."

הוא מייחס יותר מידי משמעות לטבעת הזו, חשבה סילביה. הלוואי שיפסיק.

בלובי אדגר נעצר עם גבו לכניסה הראשית, עזב את ידה של סילביה ופתח את פיו. "משמאל," הוא החווה בידו שמאלה, "יש את האולם הגדול. שם יש את הטקסים והאירועים. הוא בדרך כלל ריק. זה סתם חדר גדול, ארוך וריקני כשאין שם אנשים. עוד יצא לך להכיר אותו, אני מניח."

זה לא שימח את סילביה כלל.

"ושם," אדגר החווה בידו אל מאחורי גרם המדרגות, "יש יציאה אחת מבין רבות לגן שבמרכז. אנחנו הולכים ימינה," אדגר הניח את זרועו סביב סילביה והוביל אותה. "שם יש משרדים, חדרי משרתים, שירותים לאורחים, מטבח, חדר אוכל למשפחה, את החדר שאני רוצה להראות לך, ו... אני בטוח ששכחתי משהו."

סילביה הרגישה נבוכה להסתובב כך כשידו כרוכה סביבה, אך היא ידעה שזה רק חלק מהמשחק שלו. הם חלפו על פני פתח שדרכו ראתה חדר אוכל עם שולחן ארוך במיוחד, ולאחר מכן גם על פני מספר דלתות סגורות, ואז הם נעצרו מול דלת שהשילוט עליה אמר ספרייה.

"אין מצב," מלמלה סילביה.

אדגר חייך חיוך שחשף שיניים ישרות ולבנות. לסילביה עוד לא יצא לראות אותו מחייך ככה. הוא פתח את הדלת ולפניהם נגלה חדר שקירותיו מכוסים בארונות עץ גדולים, שכולם רק מדפים מלאים בספרים מאביקים. בחדר נמצא גם סולם מדרגות קטן כדי להגיע לקומות העליונות, ובמרכז החדר – ספה ארוכה מעור כהה, שתי כורסאות רכות, שולחן קפה קטן ביניהן, ומנורה שעומדת על רגל ארוכה.

"לא נכנסים לפה הרבה מאז שאבא חולה," אמר אדגר. "אני אבקש שינקו פה את האבק."

"לא, זה בסדר, באמת." הוא אמר שהמלך חולה?

"אם כל העניין יצליח לנו באמת, אני אהיה חייב לך בגדול," הוא אמר. "אז זה המעט שאני יכול לעשות בינתיים."

סילביה השתתקה, ולא ידעה איך לענות לו.

"אבל את לא יכולה להישאר פה עכשיו."

"למה?"

"כי אנחנו הולכים לאכול," אמר אדגר. "ואת רעבה, אל תנסי להתחמק."

הרעיון של לאכול מסביב לשולחן אחד עם המלך והמלכה, ושאר האנשים ששוהים במקום הזה, גרם לסילביה לאי-נחת. אך כשהגיעו לחדר האוכל והיא ראתה שעל השולחן הגדול יש רק שתי צלחות, אחת מול השנייה, היא הרגישה מבולבלת.

"רק אנחנו?" שאלה.

"צריך יותר מזה?" הוא צחק. "אלייר בטח לקחה משהו לאכול למעלה, או בחוץ. אבא חולה מידי כדי לרדת למטה, אולי אפילו בשביל לאכול כמו בן אדם, ואמא תמיד אוכלת איתו למעלה, אם בכלל."

היא התיישבה על אחד מהכיסאות, והביטה באוכל שבקערות מולם. הוא דמה מאוד לאוכל שהיה באקדמיה. היא הניחה לעצמה על הצלחת חתיכת חזה עוף ואורז, בעוד אדגר העמיס על הצלחת שלו הכל מהכל.

היא עצרה לרגע מהאכילה, ושאלה, "אז איך זה להיות נסיך?" אדגר נחנק קצת מהאוכל שלו, משתעל. "שים בצד את העניין של הכתר, אני מדברת על החיים ביום-יום."

אדגר כחכח בגרונו ולגם קצת מים. "ובכן," הוא נשמע קצת רשמי מידי אפילו בשביל עצמו ועיווה מעט את פניו, "שמעי, זה יכול להיות מאוד נוח ורגוע, וכביכול יש לי כאן הכל," הוא כחכח שוב בגרונו, "אבל זה משעמם. כל יום דומה ליום שלפניו. אני רואה תמיד את אותם האנשים, ורוב האנשים שאני מתקשר איתם הם מתוך המשפחה."

כנראה שאין אדם שבאמת מרוצה מהכל בחייו. סילביה בהתה באוכל שלה באי-חשק.

"זה תמיד הרגיש לי כאילו משהו חסר," הוא המשיך, "ואני לא מדבר על הטבעת לשם שינוי."

לשם שינוי, חשבה סילביה.

"אמא שלי – המלכה – היא רוצה לפגוש אותך ולדבר איתך, אבל היא אמרה שזה יקרה רק מחר בארוחת הערב, היא פשוט עייפה מידי היום. היא מוסרת שהיא מצטערת."

סילביה הופתעה והביטה בו בעיניים פעורות, לגמרי חושפת את העובדה שהיא לחוצה מהעניין. "גם אני עייפה היום, אני חושבת שאני אשאר הערב בחדר ואשן מוקדם..."

"את בטוחה?" שאל אדגר.

"כן."

כשסילביה חזרה לחדרה, המיטה קראה לה לשכב עליה, וכך קרה. סילביה מוטטה את עצמה על המיטה הרכה. היא הביטה בחלון – בחוץ השמיים הקדירו. עד מהרה היא שקעה בשינה עמוקה.

כשהתעוררה כבר הייתה שעת ערב מאוחרת, היה חושך מוחלט בחדר. היא הייתה עדיין לבושה בבגדים שלבשה בבוקר, אך יחפה. הבטן שלה קרקרה, והיא החליטה לחזור לחדר האוכל לחפש משהו להכניס לקיבתה. היא הלכה יחפה במסדרון, והחלה לרדת בשקט במדרגות, ועצרה במקומה כשפתאום שמעה קולות משונים. לחישות. היא התכופפה ליד המעקה.

"הנרי... התגעגעתי אליך..." הקול נשמע לה מוכר. הנרי הגיע?

סילביה שמעה קולות עמומים של נשיקות עדינות, והרגישה בצורה עזה שהיא לא אמורה להיות שם באותו הרגע.

"גם אני התגעגעתי, מיילו." זה היה הנרי. היא הרגישה חבטה בבית החזה שלה. היא ממש לא הייתה אמורה לשמוע את השיחה הזאת, לשמוע את הקולות הרטובים של הנשיקות שלהם. הוא שאל היום על הנרי, חשבה.

היא התרוממה באיטיות כדי להביט בסתר אל מתחת לגרם המדרגות, משם שמעה את הקולות. בחור גבוה, שחור שיער, רוכן מעל בחור שעון על הקיר. הבחור השני מוסתר כמעט לגמרי, אך בבירור רואים את שיערו הבהיר. הנרי ומיילו מתנשקים. הם מתנשקים וכלל לא מבחינים בסילביה.

היא התרחקה מהמעקה והתרוממה, משתדלת להישאר שקטה. היא הייתה יחפה, אז קיוותה שתצליח להגיע לחדר האוכל מבלי להרעיש, אך בטעות דרכה על כף רגלה חזק מידי, וקול חרישי של כף רגל יחפה על שיש נשמע בחדר. היא המשיכה ללכת מבלי לעצור, שומעת אותם ממשיכים להתלחשש.

"יש פה מישהו, הנרי."

"אל תדאג, לא קרה כלום."

אני שומעת אתכם, חשבה סילביה.

בחדר האוכל הצליחה למצוא רק תפוח וענבים על קערה גדולה על השולחן. תחילה חששה שאולי מדובר בפירות פלסטיק, כי הם נראו מושלמים מידי, אך הבינה שטעתה כשנגסה בתפוח.

הדלת לכיוון המטבח נפתחה ברעש, וממנה יצא מי שנראה כמו אוסקר. אוסקר עייף, חסר חולצה, עם שקים שחורים מתחת לעיניו ושיער פזור ומבולגן – ככל ששיערו החלק אפשר זאת.

סילביה הביטה בו וקיוותה בכל ליבה שלא יתקרב אליה, אך לשווא.

"את," הוא אמר, מורה עליה באצבעו. "עכשיו את גם כאן? את רוצה להרוס אותי לגמרי, אה?"

הוא התקרב אליה כל כך שהרגישה את פיו מצחין מאלכוהול, וגופו מסריח מזיעה. היא הרגישה מאוימת מספיק גם לפני שתפס בכתפיה. היא ניסתה להתרחק ממנו, אך הוא הגביר את אחיזתו בה. התפוח נפל מידה.

"את לא מחבבת אותי יותר ממנו?" אמר אוסקר. "אני יותר מוצלח ממנו."

הריח החזק מפיו הגעיל אותה. "תעזוב אותי," דרשה בחוסר אונים.

"יהיה לך יותר טוב איתי, את-"

והמשפט נקטע. זרוע אחת חזקה נכרכה סביב סילביה, ואחרת דחפה את אוסקר בחוזקה ממנה. עד מהרה אוסקר מעד אחורה על ישבנו השיכור, וסילביה מצאה את עצמה תחובה בחיבוק מגונן מתחת לזרועו של אדגר.

"שלא תעז לגעת בה שוב," אדגר נשמע שלא כמו עצמו. "אף פעם."

היא הייתה כל כך צמודה לגופו שהרגישה את פעימות ליבו המואצות, ואת ריח גופו הנעים. הוא אחרי מקלחת? הוא היה לבוש בבגדים צנועים כל כך, סילביה אף פעם לא ראתה אותו לבוש כך. חולצת טי פשוטה ומכנסיים עד הברך.

הנרי התפרץ לחדר האוכל. הוא הביט באוסקר יושב על הרצפה. "מה קרה?"

"טפל בו," אמר אדגר, "לפני שאני אטפל בפרצוף שלו."

הנרי מיהר להשתופף ליד אוסקר. "אני שונא אותך כשאתה שותה," אמר.

"אני שונא אותו תמיד," מלמל אדגר בכעס, מוליך את סילביה הרועדת החוצה, ולעבר הדלת שמאחורי המדרגות. הנרי ומיילו כבר לא שם. "אני חייב להירגע."

הוא עזב אותה ברגע שצעדו שני צעדים לתוך הגן, אך היא המשיכה ללכת בעקבותיו. הגן היה מואר בצורה מרהיבה בלילה. מלבד הפנסים הגדולים ליד הספסלים, לאורך השיחים נתלו נורות קטנטנות וצבעוניות שלא נראו לעין בשעות היום. אדגר עקף את המבוך הקטן, והמשיך לעבר הבריכה. סביב הבריכה היו המון אורות קטנים ועמומים מתוך הרצפות. אדגר התיישב על הדשא ונשען על אחד מקירות המבוך החיצוניים. סילביה מיהרה להתיישב לידו.

"ממש יפה פה בלילה," שברה סילביה את הדממה. היא בהתה באור הנוגע במים שבבריכה.

אחרי היסוס קל, ענה לה אדגר, "ממש יפה פה גם ביום. אלייר משתדלת מאוד לטפח את הגן הזה."

"אלייר מטפלת בגן הזה לבדה?" סילביה חשבה על הממדים העצומים של הגן.

"לא לגמרי לבדה, המשרתים עוזרים לה, ולפעמים מבקר פה הגנן, אבל את העיקר היא עושה," אמר. "זה חשוב לה, זה היה הגן של אבא שלנו, והוא יכול לראות אותו מהמיטה בחדר שלו."

"הוא חולה?"

"מאוד," הוא הביט בסילביה בהבעת פנים כאובה. "אל תדברי על זה בבקשה עם אנשים מחוץ למשפחה שלי. אנחנו לא רוצים שזה יגיע לתקשורת."

סילביה הנהנה. "אתה ואוסקר..."

"אף פעם לא הסתדרנו," הוא לא חיכה שתסיים. "זה החמיר כשהכתר עבר אליו, אז התחלתי לתעב אותו. הייתי מתגרה בו הרבה כשהיינו ילדים, טיפשי מצדי. הייתי אומר לו," הוא עצר ופלט גיחוך מלא משמעות, "אני אהיה מלך, והוא לא. הוא לא שווה כלום. ואז כשאיבדתי את הטבעת, הוא היה יכול לוותר על הכתר ולהתעקש שיישאר אצלי, אך הוא שמח שזה קרה. הוא אמר לי שזה מגיע לי."

זה אכן היה טיפשי מצדו, אבל הוא היה ילד. סילביה הרגישה גם מעט אשמה. היא הניחה את ידה על כתפו, מנסה לנחם אותו.

אדגר לקח את ידה בכף ידו, מביט באצבעותיה ומעביר עליהן את אגודלו.

"סילביה קאדט," מלמל.

היא הרגישה תחושה מוזרה בבית החזה. פרפרים?

הכל נעצר פתאום כשעזב את ידה, ושפשף את עיניו קלות. "אני חייב להרגיע את עצמי," אמר והתרומם במקומו. הוא פשט את חולצתו במהירות והשליך אותה על השיחים.

לפני שהספיקה לומר שהמים בוודאי קפואים, הוא כבר קפץ פנימה.

סילביה קמה ומיהרה לכיוון הבריכה. הוא לא מתרומם מהמים, קרה משהו?

היא נבהלה כשהרגישה יד לופתת את קרסולה. אדגר עלה על פני המים, צוחק.

"הפנים שלך," הוא התנשם, "מצחיק. המים. קפואים!"

הוא טיפס בחזרה החוצה, ממהר לנגב את עצמו בחולצה היבשה.

"לא חשבתי על זה הרבה, אם תהית," הוא אמר, רועד. "כדאי שנלך עכשיו. אני צריך להתקלח."

"זה היה די טיפשי," הסכימה סילביה, מגחכת.

הם חזרו בשקט פנימה, ועלו חזרה מעלה מבלי לדבר. אדגר הותיר מאחוריו שובל של צעדים רטובים. דרכם נפרדה במסדרון, כשאדגר פנה לצד ההפוך ממנה, ומבלי להביט בה, היא שמעה אותו אומר, "לילה טוב."

"לילה טוב."

אחרי מקלחת ושנת לילה טובה וארוכה, היא התעוררה בבוקר והרגישה כאילו חלמה את הכל. היא בהתה בחדר מהמיטה במשך דקות ארוכות, כשבסוף החליטה שהיא לא יכולה יותר להתאפק מללכת להתפנות.

היא חלפה על פני החלון במהירות, וחזרה כשחשבה שראתה משהו. היא הביטה החוצה אל הגן, שם מצאה את הנרי ומיילו יושבים יחד על אחד הספסלים, מחזיקים זה את ידו של זה.

לא, זה לא היה חלום.