כתבתי קטע ממש קצר. הרעיון שלו עלה לי לראש והייתי חייבת לכתוב אותו מהר.

אם לא אסיים את פרק 11 של "להיות נסיכה" מחר, אני לא יודעת מתי הוא יעלה, אז נא לא לשאול. בראשון אני חוזרת לבסיס ואני לא יודעת מתי אחזור. מבינים?

עולם הפוך

"היא כל כך מוזרה," קובעת ניצוץ, ומסדרת את שיערה הכסוף.

מלודיה לוקחת לגימה קצרה מכוס משקה הסויה שלה, ומסכימה איתה. "נכון."

אנחנו יושבים שלושתנו בחדר האוכל בבית הספר, ומסביבנו מאות תלמידים אחרים. היא הבודדה שקרם חמצן וצבע לא נגעו בשיערה. שיערה השחור בולט כל כך על רקע הראשים הבלונדיניים שבכל פינה. היא מתיישבת לבדה בפינת שולחן, ומשפילה את מבטה לצלחת שלה. אני מביט בפניה העצובות ששום מוצר איפור לא מחלל אותן,  ואוכל מעט מסלט הירקות שלי.

"למה היא לא עושה עם עצמה שום דבר? השיער הזה, באמת!" אומרת ניצוץ.

"גם השם שלה – ליאנה – מה ההורים שלה חשבו כשקראו לה ככה?" אומרת מלודיה.

"שמעתי שהיא אוכלת חיות," אומרת ניצוץ. מלודיה מעלה הבעה מזועזעת על פניה, ואני מביט בליאנה, ולא מוצא בה שמץ של אכזריות שכזו. "ושותה את החלב שלהן!" היא ממשיכה לספר.

"אני לא מאמינה שמישהי כזאת לומדת בבית הספר שלנו!" אומרת מלודיה. "אני שמעתי," היא מדגישה, "שהיא אוהבת בנים."

ניצוץ פולטת קולות של גועל. "מלודיה, אוף, אנחנו אוכלים!"

"מצטערת!"

הן מפסיקות לדבר פתאום, ואני מבין שהן מביטות בי. אני מביט בפניהן השואלות.

"מה אתה חושב, אדיב?" שואלת אותי מלודיה. "אתה שקט מדי."

"כן," אני עונה במהירות. "היא באמת מוזרה." אני משקר. אני משקר הרבה בחברתן. כמה זמן עוד אמשיך לשקר לכולם? להעמיד פנים?

אני מתרשם מליאנה.

אני פוחד להודות.

אני אוהב בנות.