כל כך שמחתי שהצלחתי להתחבר לבלוג הזה, אחרי שנים שאני נעולה מחוץ לו, ואני אפילו לא יודעת מה לכתוב פה.

לפעמים אני מתגעגעת למקום הזה כל כך, לאפשרות לכתוב באנונימיות. למי שהייתי. יש תקופות שלמות שאני לא מרגישה בעלות עליהן, לא זוכרת אותן כאילו הן קרו לי. אני יכולה לחשוב עליהן כתקופות בחייה של מישהי אחרת שתפסה את מקומי, ואם אני יכולה להעיד משהו על מה שעבר לה בראש או מה שהניע אותה לעשות כך או אחרת, זה רק מתוך התבונונת מבחוץ, כמו שמנסים לנתח את המניעים של אדם אחר באמצעות אמפתיה והזדהות. אבל אני לא יכולה להעיד עליה מבפנים. כך אני רואה את כל העשור שבין גיל 20 ל-30. הצבא, הלימודים בבצלאל, המגורים בירושלים, לימודי פילוסופיה, התזה. אלוהים יודע מה היא חשבה לעצמה ובעיקר תודה לו שהיא החליטה לפנות את מקומה והניחה לי לחזור. אבל כשאני קוראת כאן אני מגלה שמי שהייתה לפניה, בגילאים 16-19, היא אותה אני, במובן שהמחשבות שלה מוכרות לי, ולמעשה אני חושבת אותן אחת לאחת, או אולי בווריאציות מעט יותר בוגרות, ולכן מעט פחות מדויקות, עם יותר פיתולי חכמה מיותרים, דיסקליימרים מייבשים, ומעין עייפות כזאת של - כן ככה זה. למשל: מי אני, מה אני רוצה, למה אני אף פעם לא מרגישה מספיק טובה, למי אני כל הזמן נדרשת להוכיח את עצמי, מתי ההוכחה תתקבל, מה הפשר של העצב החוזר, או הדחף החוזר, או הרצון ליותר, מהו היותר הזה.

גדלתי ואני אותו הדבר. 

אבל אבדה לי היכולת לכתוב ללא תכלית, והפינה האנונימית הזאת.

אני חולמת הרבה על חזרה לעבר. יש לי חלום חוזר שבו אני מחליטה לחזור ללמוד בתיכון, או בחטיבה, או אפילו ביסודי, אבל אני בגיל 30, ואני עושה את זה מאיזו סיבה מטופשת כמו "להשלים השכלה", או לבנות את ההשכלה שלי מהבסיס, הפעם כמו שצריך (אני חושבת שזאת הסיבה המטופשת שבגללה עשיתי תואר שני בפילוספיה). והחלום תמיד עובר באותן התחנות: אני חוזרת לתיכון ובאיזשהו שלב מגלה שלא הכנתי שיעורים במתמטיקה כל השנה, או שהברזתי מכל שיעורי הספורט, או שאין לי שום דבר להציג בבגרות באמנות והיא מחר. ואז אני אומרת לעצמי: אז מה? הרי אני פה מבחירה, זה וולנטרי, אני לא חייבת לעשות אף אחד מהדברים האלו שוב, אני לא חייבת לגשת לבגרות, מה יעשו לי?? הרי כבר יש לי בגרות מלאה! מה זה, יש לי תואר שני! ואז אני בוכה מתסכול, כי אני מבינה כמה אני מטומטמת! אז למה אני כאן? למה חזרתי לכאן? מה את נתקעת בעבר?? פחדנית. 

מישהו עוד נמצא כאן? עוד ילדים שלא התבגרו, שממשיכים לחזור לבקר את עצמם, שמתגעגעים?

אני מתגעגעת ללהיות צעירה חמודה עם פונטציאל. שסולחים לה על הבוסריות כי יש בה חן.

אני לא מתגעגעת להרגיש את הכל. כמה שזה כואב. 

הסערות הן אותן סערות אבל הרפסודה מחוזקת. יותר כבדה. היא נישאת על גלים שהיא מכירה ויודעת שלא תטבע בהם. 

הגל בא, עובר, יבוא אחד אחר. זה הרווח, הסערה נראית פחות מאיימת אחרי שחצית אותה כמה פעמים.

אבל הים מוכר, הוא כבר לא מכשף.

לפעמים יש רחש שקורא מרחוק. נצנוץ בלילה. כמו אור ממגדלור. לא מהפנט אבל אוחז. הבטחה. גמול. אני לא יודעת אם הוא מלפניי או מאחורי. אם כדי להגיע אליו אני צריכה לחתור קדימה או להסתובב אחורה. 

ישראבלוג, תהיה טוב אלי ותשמור את הפוסט הזה, אל תתן לי לפתח תקוות שווא.