זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

עברה חצי שנה בערך מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. לא מצאתי את הזמן והאנרגיות לזה. תמיד הרגיש לי קצת כאילו דף העריכה הזה שבו אני מקליד את הפוסט הזה עכשיו הוא כמו מין פסיכולוג כזה, שלא שופט אבל בסוף משאיר אותך עם המחשבות שלך לבד ויוצא מהחדר, והיה בזה משהו מאוד עצוב בעיניי. יש לי את הנטייה הזו להריץ לעצמי מחשבות שחשבתי לפני חצי שנה, שנה, פרק זמן מסוים ולנסות להבין מה הרגשתי ומה חשבתי אז. כי הזמן באמת משנה הכל, והכאב העצום שחייתי בתוכו כמו בתוך בועה מרוחקת מהכל בתקופה ההיא עבר לו, או לפחות, לבש צורה אחרת שעוד מוקדם לי לדעת מה היא. אני מחייך יותר והחיוך שלי נהיה אמיתי, אני מביע יותר רגשות והרגשות שלי נהיים אמיתיים, למרות שלפעמים קשה לי להביע אותם, והאהבות שלי הן אהבות אמיתיות. עברה חצי שנה מאז שלקחתי את עצמי בידיים ועברתי לתל אביב, וחמישה חודשים מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה שנהפכה לבית שלי. חצי שנה שהתחלתי אותה מזווית מאוד מסוימת ובודדה וסיימתי אותה, היא עברה. אני אדע להגיד רק בעוד חצי שנה, שנה, פרק זמן מסוים, איך הרגשתי היום, אבל התחושה שלי הרבה יותר שלמה מאז. יש לי את השגרה שלי, לטוב ולרע. יש לי את החלומות שלי, והם יוגשמו בזמנם. 

עברה חצי שנה פלוסמינוז מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה, והיום עשיתי עוד קעקוע. הרבה השתנה מאז אצלי, בעיקר רגשית. למדתי לשים את עצמי במרכז ולהניח למה שקרה אז ופשוט להיות. לזרום עם הרגע ולעשות מה שעושה לי טוב, כמו בפרסומת של "קוקה קולה" רק עם הרבה פחות תקציב. העבודה טובה והאנשים טובים אליי, אם כי כשאני עולה על האופניים אני נהפך בעיני הזקנים של גבעתיים לאדולף אייכמן שקם לתחייה ולנהגי המכוניות של תל אביב (העיר היחידה שבה ההילוכים הולכים כהילוך ראשון, שני, מצב מלחמה) שמתייחסים אליי כמו זבוב על השמשה הקדמית ומנסים להעיף אותי לכל הכיוונים. 

אני לא יודע אם יש פה מישהו עדיין בכלל כי קפצו לי פרידות נרגשות או חרא בסגנון ב"הודעות לכותבים", אז הבלוג הזה במתכונתו הנוכחית ייסגר ביום ראשון בבוקר. אין לי כל כך מה לעשות פה כבר. :)

אז בפעם האחרונה, לילה טוב

מר בחור