זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אז יש לכם הומו בכיתה. 

אתם שומעים אותו שר במסדרון וצוחקים לעצמכם. הבנים מרביצים לו, מתנכלים אליו ומשתדלים לשמור ממנו מרחק עד כמה שאפשר. הבנות רואות בו חבר טוב ו"בן ששונה ומבין אותנו יותר משאר הבנים". יש לו קלמר עם שלושה תאים, הוא הכי חרשן בכיתה והכי אהוב על ידי המורות. הוא במקהלה. וגם בלהקת ריקודים. בטקסי בית הספר הוא על הבמה ושר שירים.

חשבתם איך הוא מרגיש? איך זה מרגיש לחטוף הקנטות והשפלות כל יום מחדש? איך זה מרגיש להחזיק את הכל עד שאתה מגיע הביתה ואז להתפרץ בדמעות על הכרית? שאפילו בתוך העור של עצמו ובידיעה שהוא מי שהוא הוא מרגיש אשם? 

חשבתם מה הייתם עושים במקומו? האם הייתם שותקים וסופגים את כל החרא, או שמתפוצצים על כולם? האם הייתם מתלבטים כל בוקר מחדש האם להגיע אל בית הספר, או להישאר בבית המוגן מכל הרוע? האם הייתם שרים על הבמה או שבוכים מפחד מאחורי הקלעים?

לפני שאתם שופטים אדם על מעשיו או התנהגותו, תנסו לשים את עצמכם בנעליים שלו, להרגיש את התחושות שלו, לחשוב את המחשבות שלו. 

לפני שאתם נסחפים עם הבדיחה על חשבון האחר, תנסו לחשוב איך אתם הייתם מגיבים אם היו צוחקים עליכם. 

הייתם בוכים כמו נקבות.

אני לא מבקש מכם לקום מחר בבוקר מהכיסא ולחבק את ההומו מהכיתה חיבוק חם ואוהב, רק מבקש להבין את הצד השני, לפעמים.

זה לא אמור להיות קשה מדי. 

נ.ב - זה לא שאני הומו, כן? פשוט מנסה להציג גישה וחשיבה שונה.

בקרוב קטנה שלי, בקרוב.