זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

האנשים קמים בבוקר עם אוסף שריטות בלב. ההיא שעזבה אותם בכיתה י"א, ההוא שברח יום לפני החתונה עם השושבינה ואפילו הכלב שלהם, שרץ לכיוון הכביש וסיים את הקריירה שמה, בין הגלגלים לאספלט הרותח של סוף אוגוסט. צועדים ברחובות בפנים חתומות שמסתירות את העבר ומוכנות אל העתיד, יהיה מה שיהיה. חלקם נופלים בדרך, כי השריטות שלנו עמוקות מדי, ואי אפשר לרפא אותן. הם מוקפים באנשים כל הזמן. בלי לפקוח עיניים לא יבינו את זה, בלי הושטת יד לאחר לא יוכלו לעבור את הזמנים הסוערים האלו. הם נופלים באמצע הרחוב ומקימים אותם, כי המצעד חייב להמשיך. אם יעצרו ויתבססו בבוץ הטובעני של העבר הסוף עלול להגיע יותר מהר ממה שכל אחד חושב, לכן הם מוכרחים להתנער ממנו ולהתקדם הלאה כי הטוב עוד לפניהם. 

השריטות מצטברות וההגנות מתחסנות, אבל הם נהפכים לרכים יותר עם הזמן. מבינים שלא הכל בשליטתם ולא צריך להיות, ומנסים לעזור ולהכיל כמה שאפשר, לשם שינוי בלי אינטרס נסתר, כי הבנאדם מבעד למסך העשן נכנס להם חזיתית אל בין חדרי הלב. הם לא גיבורי על. אין להם רגישות לקריפטונייט או למפלצות, והם לא יכולים, ולא צריכים, לתקן הכל. במקרה הזה הבנאדם שמולם ספג כמה וכמה שריטות במהלך חייו, והוא מושלם כמו שהוא. הוא נכנס לתוך החיבור הזה איתן. עם הפחדים והרגישויות והבקשה, לשם שינוי, לקחת את הכל לאט לאט. זו הייתה תקופה מאוד בודדת. תקופה שבה האנשים מצאו את עצמם משוטטים ברחובות באמצע הלילה, מחפשים מקום חם להתנחם בו, זרועות חמות ואוהבות שיאמצו אותם אליהן, עם כל השריטות וכל הדברים שנלווים איתן. תקופה שבה הם פשוט חיכו. ידעו שזה יגיע, וחיכו. אין תחליף לאהבה. בין אם זה מפגש לילי בין שני גופים מוטרפי בדידות, ובין אם זה חיבוק עצמי מתוך הרגל בלילה מתחת לשמיכה. הגשם שוטף את העיר ואת הנפש, והברקים והרעמים מצלמים את העולם המתנקה לאט לאט. השלוליות נערמות ומנקזות לתוכן שבועות ארוכים של שקט ושל שתיקה, של כתיבת אמת נסתרת ושל תקווה אחת שלא נמוגה אף לא לרגע אחד.