זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אחותי הקטנה היא לא האחות הקטנה הטיפוסית, עם קוקיות בשיער, התחרפנות מזה ששוב אוכלים פסטה בארוחת צהריים וחיבה מוגזמת לביבר ו-וואן דיירקשן. היא שונה משאר האחיות הקטנות בעולם, ואולי זה מה שהופך אותה לבין המיוחדות שיש. 

היא הגיעה אל חיינו בלילה חם של חודש יולי. זה היה מאותם לילות הזויים של אמצע קיץ, בהם הדבר היחיד שעומד זה האוויר וכולם שוכבים מעולפים על ספות\מיטות\מדרכות בפינת רחוב, מתפללים להצלה משמיים בצורת מזגן, מאוורר, או אסקימוסי שעושה "פוווו". הגענו אל הסופר ושם היא עמדה, אחות קטנה בהזמנה, אפשר להגיד, קשורה בחוט לעמוד ועם מבט עצוב בעיניים ועם שילוב אקזוטי של שועל ופינצ'ר בגנטיקה. כשהתקדמנו לעברה היא התחילה לכשכש בזנב שלה והפתק שהיה מוצמד אליה אמר שהיא עונה לשם מייסי, היא חמודה והיא צריכה בית. בלי לשאול אף אחד לקחתי אותה בין זרועותיי ונסענו הביתה. כשהגענו הביתה היא טיילה, מנסה להתרגל למצב החדש הזה, שפתאום יש לה בית ואח גדול חתיך, והתמקמה על המיטה שלי, כי היא ידעה כבר אז מה טוב בשבילה.

לקח לי זמן להתרגל אליה, כי התרגלתי בעצמי להיות האח הקטן. ופתאום מגיעה אחות קטנה ומשופמת ולוקחת לי את כל הפינוקים ומוציאה את האוויר מכל הכיף של להיות האח הקטן בבית, אבל אהבתי אותה מהרגע הראשון. היה בינינו חיבור שיכול להיות רק בין שני אינפנטילים אמיתיים. וכך נוצר לנו הסכם קטן בשתיקה שנמשך עד היום, שכשההורים לא רואים אז אני נותן לה חלק מהאוכל שלי בארוחות ודואג לפרגן לה באוכל מהמקרר בין הארוחות, כי היא אמנם כלבה חכמה אבל לא עד כדי פתיחת דלת, התבוננות ולקיחת מה שבא לה. 

זה מצחיק, אבל בשבוע הזה שבו מצאנו אותה לגמרי במקרה הגיעה גם פתאום זוגיות חדשה ומפתיעה לחיי. הזוגיות כבר מזמן היסטוריה, אהבות באו ונגמרו אבל מייסי עדיין קיימת ועדיין חלק חשוב מחיי. אני יודע שזה עלול להשתמע ממש פתטי ובודד מזווית של בנאדם זר שנכנס לבלוג הזה וקורא את הפוסט הזה וחושב לעצמו "מה, חח איזה הומו, שימצא מישהי לזיין, מה הוא כזה תלותי כלפי כלבה", אבל תחשבו על זה שנייה. הרי כמעט לכולם היה בעל חיים, בטח לחלקכם עדיין יש. לפעמים כלבים הרבה יותר נאמנים מבני אדם, והרבה יותר אנושיים. היו הרבה מצבים איתה, טובים ורעים. פעם יצאתי איתה לטיול חרבונים מתחת לבית ופתאום הגיע כלב גדול בריצה אליה, היא נבהלה והשתחררה מאוד מהר מהרצועה וקפצה לתוך הכביש הסואן, ואני אחריה - כמעט נדרס בעצמי, עוצר את התנועה באחד הכבישים הראשיים רק בשביל שהכלבה שלי תחזור הביתה בשלום. והיה את המקרה הזה שבו הייתי איתה לבד בבית למשך כמה שבועות, אמצע הלילה, היא לידי במיטה ופתאום היא מניחה את הראש על הרגל שלי ונרדמת, משאירה אותי לאנחת "אווווו" קולנית ונשית. אלה רגעים עצובים ושמחים, כועסים ורגועים, ועוד הרבה מטאפורות שאני יכול להמשיך בהן, אבל המטרה היא שביום המעשים הטובים (כלומר, היום), תדברו עם ההורים שלכם או משהו ותאמצו כלב. אתם לא יכולים לדעת מה יכול לקרות אבל דבר אחד בטוח, תצילו בעל חיים שבשבילו אתם הכל מהרגע שהוא שלכם. ובינינו, כמה פעמים בחיים יש לכם הזדמנויות כאלה? 

נלכדה בעדשה, פה למעלה: עכברה משופמת ואהובה

עריכה: 

זה מצחיק, כי היום מישהו שאל אותי למה אני כותב. הרי ממש קל ללחוץ על הכפתור שמוחק את הבלוג הזה, לעבור לאתר אחר ולהקטין ראש, אבל לא בא לי. כיף לי כיף לי כיף להיות עוד פעם במומלצים, אבל לא הייתי עושה את זה בלי מייסי ובלי מי שזה יהיה שהמליץ. אז תודה לכם על התגובות ועל זה שאתם הופכים את הכתיבה פה לאחת מההנאות הכי גדולות שיש לי, אני מאוד מעריך כל אחד ואחת מכם. אז תודה, ותאמצו כלב, אולי תגיעו למומלצים (: 

מר בחור