אני באמת חושב שהיא הבחורה היחידה שברגע שראיתי אותה, בלי להחליף איתה אפילו מילה אחת, ישר רציתי אותה איתי מול רב ומתחת לבד לבן. זה היה מסוג הרגעים האלה שבהם העולם, לא הייתי אומר נעצר, אלא מאט קצת מהקצב הרגיל והמהיר שלו. היה לה יופי משתק שאפילו אחד שטוב במילים כמוני נשאר מולו המום וחסר הבנה. ובהתאמה, היא לא יצאה לי מהחלומות במשך הרבה מאוד לילות. הייתי מחכה לרגע שבו אהיה עייף מספיק כדי להירדם בלילה רק כדי לחלום אותה, להיות איתה במקום שבו אין דבר כזה שנקרא אומץ והמתנה וזמן בכלל זו לא אופציה, כי יש רק כאן ועכשיו. מצאתי את עצמי נודד בין מציאות לדמיון, לאשליה לממשיות, בין מגע בתת מודע להבנה שזה קורה בעולם האמיתי.
ובחלומות האלה לא דיברנו. היא ריחפה מולי בשמלה הלבנה הזו, ובכל פעם אני השתתקתי מולה כמו בפעם הראשונה. ניסיתי להגיד הכל אבל כאילו הנחיתו לי אילמות במשקל כבד על מיתרי הקול, השתתקתי ונתתי לאור של הבוקר להנחית אותי במציאות המבדידה והמוזרה שמחכה לי בחוץ, ולחלומות לבנות מציאות טהורה וטובה יותר, שבה אני, היא, והמבטים והשתיקות הם הדברים היחידים שקיימים. יום אחד התעוררתי והיא הייתה שם. התעלמתי מקיומה והתחלתי את היום שלי עם הקפה והסיגריה. אכלתי את ארוחת הצהריים שהכנתי לעצמי והיא ישבה בכיסא לידי, קראה איתי את הספר. רכבתי על האופניים עד מעבר הגבול והיא ליוותה אותי. האצתי והיא האיצה. בלמתי בפתאומיות והיא ריחפה מולי, שותקת. כל הזמן שותקת. נתתי ליום הזה לעבור בשתיקה עד שלא יכלתי יותר ושאלתי אותה מי היא ומה היא רוצה. היא חייכה והנשיקה שלה הזמינה אותי אליה, לעוד לילה של דמיונות שקטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
