היא ישבה שם, ליד השולחן כתיבה על הכיסא שפעם פעם התאים בדיוק תחת משקלה, כעת הייתה בו תחושה זרה. היא ישבה שם, מניחה את ידיה על השידה ומרימה אותם רק לראות את סימני הידיים שנשארו באבק על השולחן הנטוש. כמה זמן עבר...
היא שלחה את ידה אל המגירה התחתונה ופתחה אותה(רק בשביל התמונה נוסיף שהמגירה חרקה).
היא הוציאה את ערימת הדפים, הניחה אותה על השולחן ונשענה אחורה על כיסאה במבט של נוסטלגיה. למי יש זמן היום? מי יכול עכשיו לשבת ולכתוב? יש כל כך הרבה לעשות שלמח אין זמן לקבל השראה.
היא הרימה את הדף הראשון והחלה לקרוא את המילים. לא רע... היא חשבה לעצמה, ותהתה אם היום היא תוכל יותר טוב. הדפים השונים החזירו אותה לזמנים שונים ותחושות שונות, רגשות ישנים שהיא שכחה בכלל מקיומם, זאת אולי הייתה הסיבה שלפני כל כך הרבה שנים היא שמה את אותם רגשות במגירה התחתונה. כדי שהיא לא תשכח.
איך זה אפשרי שרק אז, כשהיה לה עוד יותר זמן, היא כל כך דאגה לשמר אותו. איך זה אפשרי שעכשיו, כשיש לה כל כך הרבה זכרונות חדשים, היא שוכחת לזכור.
היא, הסתכלה על ידיה, אצבעותיה הארוכות שפעם היו חלקות כל כך כעת מלאות צלקות וטבעות.
היא הפנתה את מבטה, החזירה אותו שוב,לקחה בידיה את חופן הדפים והחזירה אותו למטה, למגירה התחתונה החורקת שבטח תשאר סגורה לעוד כמה שנים טובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
