"בוקר טוב" השומר אמר לי בקול מחוספס, הרמתי את עיניי החומות אליו ובפעם הראשונה בכל השנתיים האלום עניתי:
"בוקר טוב" חייכתי חיוך אופטימי, חייב לסיים את זה כמו שצריך.
כולם היו שם, מסביב לעיגול, בספסלים, כל אחד עם הקבוצה שלו.
המקובלים ישבו בערימה אחת על שני ספסלים, הבנים עסוקים במראה שלהם לא פחות מהבנות.
בקבוצה אחרת היו המוזרים, הפריקים כמו שאומרים מעבירי הביקורת. התעסקו בשיערם השחור כלילה אפל ובנזם על אפם.
"ממתי אתה מגיע ללימודים ? שמעתי קולות שנשמעו כגנבים על הדשא.
כל המבטים נדבקו אליי, ידעתי שזה לא בגלל שיש לי משהו בשן, או שהחולצה שלי מקומטת.
הם הסתכלו עליי ככה כי זה אני.
יותם, ילד בן 17, כיתה י"א. אני לא בא ללימודים כבר הרבה זמן, מסיבות שלי..
שמסתבר והן גם הסיבות של כל השכבה, אחרת איך הם היו יודעים את זה?
התקדמתי לעבר הכיתה, שם חיכו לא פחות פרצופים שהסתכלו עליי בעין עקומה.
"יותם! איזה כיף שבאת" עדי קפצה עליי בחיבוק אוהב, התגעגעה משום מה.
"התגעגעתי המון, מה שלומך ?" היא דיברה בכנות, התיישבה על שולחן המורה.
"אני בסדר" חייכתי, לא רוצה להדאיג. "מה שלומך?" שאלתי, מתעניין.
"בסדר" היא אמרה ועינייה הירוקות לא הפסיקו לנצנץ, אחת הבנות היפות ביותר שראיתי כל חיי.
"יש לי משהו בשבילך" אמרתי, מסובב לכיווני את התיק.
"מה זה?" היא שאלה מסוקרנת, התקרבה טיפה אליי.
"את חייבת להשבע לי שאת לא פותחת את זה עד שלוש בצהריים!" ציוויתי עליה, מרחיק את המעטפה הלבנה רחוק ממנה.
"יותם מה זה?" היא שאלה, פנייה החוירו כקיר לבן שרק נצבע.
"מכתב" התחמקתי קלות.
"כן, אני רואה אבל מה יש בתוכו?" היא הסתכלה עליי במבט הזה שלה, כזה שחייבים להגיד את כל האמת אם מסתכלים עליו. החזקתי את עצמי, אסור לי לספר לה, אסור להשבר, אסור.
"את נשבעת לי? רק בשלוש כן ?" חזרתי על ההוראה.
"אוקיי" היא השיבה לחיוב ולקחה את המעטפה מידי.
"בוקר טוב תלמידים" ענת נכנסה לכיתה כמו בכל בוקר עם חיוכה האובר מאושר.
כל הכיתה קמה על רגליה, וכמו תמיד הסתובבו אליי כל המבטים.
ישבתי בשולחן האחרון בכיתה, מתפרס על כל הכיסא האפור והחלוד הזה.
הם יודעים שאני לא קם בשבילה, או בשביל כל מורה אחר. חשבתי טיפה על מי שאני, ואיזה רושם אני רוצה להשאיר בשביל ההורים שלי וקמתי.
מבטיהם של הערסים המצויים האלו והבנות הוורודות האלו יהיו לי בראש כל שנייה, החיוך השטני הזה, כאילו המורה ניצחה אותי בסופו של דבר והמחאה שלי הייתה קצרה למדי, אחרי הכול שנתיים זה כלום.
"שבו בבקשה" ענת יצאה גם היא מההלם והתחילה בשיעור.
בין כל רעש הכיסאות המתקרבים וחריקות השולחנות ענת התמשיכה בדבריה. "הייתי רוצה שזה יהיה שיעור חינוך ספונטני, לא כמו תמיד. כל אחד, או על מי שרוצה כמובן.." היא אמרה והסתכלה עליי במבט חטוף, כאילו יודעת שלא אשתתף עבור שום הון שבעולם. ".. ופשוט תדברו. על כל נושא שבא לכם ושנוגע בכם. מי מתחיל?" היא הסבירה ורפרפה בכל התלמידים העייפים העייפים שהיו מולה.
חריקה חזקה ומעצבנת נשמעה מסוף הכיתה, קמתי על רגליי והתבוננתי בענת. היא הורידה את משקפייה הגדולות והשקופות, הסתכלה עליי במבט גאה שכזה, כאילו לא הייתה מופתעת.
לחישות ועוד לחישות עברו בין כל הכיתה, בין המקובלים, הערסים, הפריחות, הפריקים. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי כיתה ולא קבוצות.
זה לא שינה את דעתי, אסור שזה ישפיע.
עדי התבוננה בי גם היא, חייכה אליי את החיוך הבטוח והמבטיח הזה שלה, נרגעתי.
"חדל קשקשת! יותם בוא" ענת השתיקה את הכיתה והזמינה אותי ליד הלוח, אם כבר לדבר אז עד הסוף.
כולם ידעו שדבר כזה לא היה, ואני היחידי שידעתי שזה גם לא יחזור על עצמו אז קמתי לעבר הלוח, המבטים זזו איתי. ברגשתי כמו במין סרט מתח שכזה, שכל הזמן עוקבים אחרי הכוכב, איזה כוכב.. כוכב נופל אולי.
דיברתי ודיברתי לעמצי ולאט לאט כל המילים נשכחו ממני.
"אז על מה תדבר?" ענת קטעה את חוט המחשבה שלי, "יותם?" היא לחצה.
"המממ" היססתי, "עליכם" אמרתי במהירות.
כל הדיבורים הקצרים בכיתה נפסקו מעצמם, הרי כל אחד ירצה לדעת מה חושב עליו האחר, זה הכי מעניין אותם, וזו בדיוק הבעיה.
"בבקשה" ענת נתנה לי את האישור להתחיל, נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שזוהי הפעם האחרונה, חייבים להיות אמיצים. לא תהיה עוד הזדמנות, לא תהיה.
"קוראים לי יותם" התחלתי, כולם צחקו עליי וגלגלו עיניים.
"עמוק" צעק ירין מסוף הכיתה, יושב עם רגליים פתוחת על הכיסא, בחורה אחת מימין, אחת משמאל, מרגיש מלך.
לא התייחסתי לדבריו, והמשכתי "אני אומר את זה כי אני לא בטוח אם כולכם יודעים את השם שלי, או מי אני בכלל. זו כל הכוונה. אני לא עסוק כל היום בלרוץ אחרי אנשים שיכירו אותי. מי שמעוניין- ברוך הבא" נשמתי.
"אף אחד מכם לא טרח להכיר אותי או לדבר איתי מילה אחת , וקללות וירידות זה לא נחשב. כל אחד מכם עסוק רק בעצמו, אתם מסתכלים במראה ורואים רק את עצמכם ולא משנה איזה גדוד של אנשים יחכה בתור אחריכים במראה הזו. תמיד אתם ואתם ואתם ואני? וכל מי שכן אכפת לו?" הדמעות חנקו. "בגלל אנשים כמוכם הכול נגמר, ואי אפשר לחזור לאחור, מעשה שנעשה אין לשנות אותו!" צעקתי, כל הכיתה הסתכלה עליי המומים, לא הבינו מה נכנס בי.
"אני מאחל לכם את הדבר הכי חשוב בעולם, אנושיות. שמתישהו שתגדלו תלכו ברחוב ואם תהיה איזה זקנה או חבורת ילדים קטנים תעזרו להם ולא תעברו הלאה מבלי להחליף איתם מבט. אני מאחל לכם שכשהילים שלכם יכו ילד אחר בבית הספר אתם תכעסו עליהם, ותבקשו סליחה מההורים שלו, אתם תסבירו לילד שלכם שזה לא בסדר, וצריך להיות בסדר עם כולם, ולכבד אחרים. אני מאחל לכם את זה, ואני מקווה שתקבלו את הרגישות הזו באיזשהו שלב בחיים האטומים שלכם. בהצלחה." חתמתי בגרון חנוק, רצתי לסוף הכיתה והרמתי במהירות את התיק, התבוננתי בשעון הקיר הגדול שהיה תלוי מעל הלוח, המחוגים זזו מהר כל כך פתאום, עוד מעט יגיע הרגע.
רבע לשלוש, אסור לי להיות פה כשעדי תפתח את המעטפה. יצאתי בריצה מהכיתה, ונעלמתי בין השקט במסדרון הארוך.
רצתי כל הדרך עד הגן, מחבק את התיק בזרועותיי כאילו היה הדבר הכי חשוב לי בחיי הקצרים האלו, חיים שבעוד כמה דקות אני בעצמי אקטע.
התיישבתי מאחורי המקלט האפור שהיה בזמנו לבן, תמונות קצרות רצות במוחי, מעביר כל רגע בחיים האלו, לא רוצה לפספס שום פרט.
פתחתי את התיק ושפכתי את כח מה שהיה בתוכו על הרצפה המחוספסת. בין הספרים והמחברות הריקות הרמתי את החולצה השחורה שהייתה מקופלת כאילו הייתה אמורה להשלח בדואר, החזקתי אותה בעדינות והוצאתי את האקדח הנוצץ.
הוא נראה החבר הכי טוב שלי באותה השנייה, הצמדתי אותו קרוב ללב ונשמתי נשימה ארוכה.
כולם יודעים, חושב לעצמי. ואמא ואבא יש מכתב, לכפיר יש ספר קטן שיקבל כשיהיה בן 13, ולעדי, לעדי יש את האהבה שלי כתובה בדמעות.
הדמעות חנקו את גרוני, והעיניים הוצפו במים מלוחים כים. הכול באשמתם, בגלל האנשים האגואיסטים האלו.
איך אוכל לשנות את החיים שלי? אני הורס לכולם הכול, הכול.
פתחתי את הרוכסן בצד התיק והוצאתי את צרור המפתחות הכבד. תמונתה של עדי הייתה תלוייה שם, מחייכת, צוחקת כמו שהיא.
"אני מצטער" אמרתי והדמעות שטפו את פניי, מלטף את תמונתה של הבחורה הכי יפה.
הרמתי את האקדח, נראה קל כל כך אבל נותן כובד ענקי על הנשמה, על הלב.
"תשמור עליהם, בשבילי" אמרתי לשמיים, מקווה שהוא לא עסוק מידי, ושהוא שומע אותי, שומר עליי.
הצמדתי את קנה האקדח לראש, התבוננתי בשעון הפלאפון ועצמתי עיניים.
14:59 קבוצת המספרים סימנה בראשי את פנייה של עדי.
הדמעות הטביעו את פניי בעצבות, והמחשבות לא הפסיקו לרוץ.
כמה חיכיתי לזה, כמה רציתי את זה. לא להרגיש יותר את הכאב הזה של לקום בבוקר, את המועקה הזו שאתה עושה משהו לא בסדר. את החיים האלו, כמה שאני שונא את החיים האלו.
"שונא!!!" צעקתי, לא העזתי לפקוח את עיניי.
האקדח צמוד לראש, לא נפרד ממנו.
"בשלוש" אמרתי לעצמי, מחייך.
"אחת" הלב דופק בכוח, "שתיים", בעיניים פקוחות, בעיניים פקוחות. "שלוש!" פוקח את העיניים.
שקט.
מה היא עושה פה? הכול קורה, שנייה אחת, בשנייה.
עדי הייתה מולי, עינייה נפוחות מבכי.
הסתכלה עליי במבט מפוחד, לא הוציאה הגה מפיה ההמום, בוכה מולי, בגללי.
סרקתי את גופה, הדבר הכי יפה עומד מולי, הדבר האחרון שאראה.
בקצה ידה היא החזיקה את המכתב, המעטפה הלבנה הייתה מקומטת בידה ודמעותייה הרטיבו אותה בקצב מהיר.
הכול בשנייה אחת קצרה, הכול קרה.
שלוש!
קול צועק בראשי.
מתבונן בעיניים בירוקות שלה, בפנים היפות שלה.
מזיז את האצבע.
ירייה.
צעקה גבוהה וארוכה.
נגמר.
שקט.
הסיפור הזה נכתב בשנה שעברה..
הוא תיאר כל כך טוב את מה שהרגשתי באותה תקופה. אולי עדיין מתאר שאיזשהו מקום..
תגובות והמלצות יתקבלו בברכה :))
בבלוג זה
בכל הבלוגים
