זה לא עדכון וזאת ממש לא התצלות, כי אני לא חושבת שאני צריכה להצטער.
אל תבינו אותי לא נכון. אני מתגעגעת לבלוג, היה לי כיף ואני עדיין עוקבת אחרי כל החדשות אחרי האחים, אבל אני לא יכולה יותר. ניסיתי לעדכן, ניסיתי למצוא לו זמן בין כל הדברים שיש לי לעשות (ולצערי כיתת מחוננים זה לא דבר קל), אבל אני לא מסוגלת.
אני לא חושבת שאני אוכל למצוא שותפה שאני אוכל לסמוך עליה מספיק שתנהל את הבלוג כמו שאנירוצה שהוא ייראה. אם יש מישהו שמוכנה [או מישהו, באמת שלא אכפת לי], אתם מוזמנים להציע את עצמכם. הניחוש שלי הוא שאף אחד לא יציע את עצמו, כי זה "חבל על הבלוג" עד רמה מסוימת.
התנצלתי, אמרתי שאני חוזרת לבלוג אבל אני לא יכולה. אני מנסה, אבל את רוב הזמן הפנוי שיש לי אני משקיעה בכתיבה ובמוסיקה שלי, שני דברים שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם.
ולכן עלה לי רעיון אחר, ואני רוצה שתקראו את זה טוב.
אני ממש לא רוצה להפסיק לחפור לאנשים על מה האחים עושים, כי בכנות, זה חסר לי. אבל אין לי זמן לישרא, מלבד לבלוג האישי שלי שאותו אני ממש צריכה לפריקות. אז חשבתי על משהו אחר, לכל מי שמתלונן על זה. ובגלל שאת הדברים האלה כן יש לי זמן לעשות, לא אכפת לי לעשות את זה.
Jonas Newsletter.
אם לא הבנתם למה אני מתכוונת, אין לי בעיה לכתוב כל יום שבת את כל הדברים שקרו לאחים באותו השבוע (ולערוך את זה כל השבוע בלי לחץ) ולשלוח למי שרוצה במייל, או אפילו לפרסם את ההורדות פה. קבצי וורד, זה הכל. כי עד כמה שאני רוצה לעשות את זה בבלוג, במידה מסוימת הבלוג הזה גורם לי להרגיש שאני חייבת לעשות את זה, וזה דיי מוציא מזה את כל הכיף.
אני קוראת את התגובות בתיבת מסרים.
ואני חייבת להודות שהן ממש מעצבנות אותי, כי לאנשים יש ציפייה כלשהי ממני שאני לא מסוגלת לעמוד בה. מן צפייה שאני חושבת שהיא מיותרת, כי אחרי שנה וקצת של פעילות, כולנו ידענו שיגיע היום שאני אדע שהלחץ חזק יותר ממני. ניסיתי, התמודדתי וקיוויתי שזה יעבוד אבל הפתעה: זה לא. החיים לוקחים אותי לכל מיני מקומות שקשה לי להתמודד איתם, שגורמים לי להישבר ואני לא חושבת שהבלוג הוא הפתרון לזה.
שוב. זאת לא התנצלות.
אני רק מציינת עובדות. אני לא חושבת שבמידה מסוימת, אני חייבת את ההתנצלות הזאת למישהו, כי זה ממש לא נכון. שתבינו, אני אשכרה בוכה עכשיו, כי זה קשה לי. הבלוג הזה היה חלק מהחיים שלי במשך שנה ומשהו, ולהתנתק ממנו זה לא כל כך קל כמו שחשבתי. השאלה היחידה שאני שואלת את עצמי היא כמה אנשים באמת נכנסים?
כי בואו נודה באמת. זה לא הרבה, ואת כל החדשות אני כבר יודעת. אני קוראת אותם באנגלית, זה ממש לא מפריע לי אם הן מתורגמות או לא. אני לא חושבת שהדרך שלי להראות שאני אוהבת את האחים היא הבלוג, לא משנה כמה אמרו לי את זה. זה משהו פנימי, מהם אני בחיים לא אצליח להתנתק. אבל אני לא חושבת שהדרך להראות את זה אמורה להיגמר בהתמוטטות עצבים, מה שבסוף יקרה. והייתי קרובה לשם פעם אחת.
זאת לא פרידה, כי אני אמשיך להיכנס ואני פה בישרא. אם מישהו מעוניין, אם למישהו יש משהו להגיד אני אשמח לשמוע. ולא בתיבת מסרים, תעשו לי טובה.
אני עדיין במייל של הבלוג [שדיי הפך למייל האישי שלי]: [email protected]
XOXO, Macy.