| 9/2010
הפתעה.
היה לי יום... טוב. הגעתי לבית הספר, ומצאתי את עצמי מופתעת- לא קינאתי באף אחד. הרגשתי מושכת, רגועה, הרגשתי שאני מסוגלת לצחוק גם עם אנשים שאני לא בהכרח אוהבת, להיות נדיבה קצת יותר מהרגיל, לחייך יותר... הרגשתי שמשהו בסביבה שלי נהיה נעים יותר- כאילו אנשים נטו לדבר אליי יותר, או להסתכל לכיוון שלי יותר. אולי הקרנתי משהו נעים- זה היה אחד הימים הפשוטים יותר שלי חיצונית, אבל אני באמת מאמינה שרוגע פנימי אומר עליך משהו. הרגשתי שאני הולכת זקופה יותר, עם יותר אנימציה ותנועה, ואפילו דיברתי באקראי עם בחורה שלא יצא לי לדבר איתה הרבה. באופן מפתיע, היא הציעה לי לבוא איתה להפסקה כדי להמשיך את השיחה, אבל אני הייתי בדרך למקום אחר. הרגשתי שפשוט חייבים להרגיש מסביבי שיותר טוב לי.
אפילו שלא הצלחתי שני סעיפים בתרגיל הגיאומטריה במבחן, אני לא מרגישה את ירידת מצב הרוח וההלקאה הקבועה. ציפיתי להתייסר בכישלון המוחץ שלי לאורך כל היום, כמו שתמיד קורה. אבל אחרי חצי שעה בערך, שקעתי בשיעור היסטוריה ושכחתי מזה לגמרי.
כשהסתכלתי בנמש, או כשעמדתי לידה מול המראה, או ישבתי לידה... לא חשתי את צריבת הקנאה הרגילה. הרגשתי שאני מסוגלת לראות את היתרונות והחסרונות שלה בעין שפויה ולהרגיש בסדר, כי אף אחד לא מושלם. אף אחד לא מושלם. אם יש מנטרה שאני צריכה לאמץ, זו חייבת להיות המנטרה הזו.
אם כל יום יהיה ככה, מצפה לי שנה נהדרת.
ראש השנה מתקרב. שוב משבר האבא-אמא, כנראה שאהיה אצל אמא. אבא קיבל את זה עוד לפני שאני קיבלתי, את זה שלא אבוא אליו. אני והמשפחה החדשה שלו לא קשורים, קיבלתי את זה מזמן, אבל עכשיו כשהאחים שלי נוטים לרצות להישאר עם אמא, ככל הנראה כי הם לא מסתדרים עם הילדים של בת הזוג של אבא שלי, אני מפחדת שאבא יישאר לבד.
אני יכולה לראות את אבא יושב עם הילדים של בת הזוג שלו, עם שני האחים שלי שאמורים ללכת אליו. הם יושבים סביב השולחן בבית שלהם, עם בני משפחה מהצד של בת זוגתו (הם ביחד בערך שנה, גרים ביחד כמה חודשים), לא מרגישים שאני לא שם. כי אני לא שם כבר הרבה זמן. זו לא תמונה צורמת, אלא אם כן התרחיש שבו אבא מסתכל על רווח בין הכיסאות שלצד השולחן וחושב עליי. אמרתי שאבוא, אבל אז אמרתי שאני לא בטוחה. הסיטואציה תהיה לא נעימה ומנוכרת- אני בת משפחה ואורחת זרה באותו הזמן, כשאני באה לשם. אני לא רוצה לחוות את זה שוב- יש לי את אבא, יש לי את האחים שלי- אני לא ארוץ שוב אל תוך הקיר.
לנמש היה מעין קטע עם בחור מהמגמה שלנו (קולנוע). הסיפור הסבוך התחיל בזה שאני חיבבתי אותו לכמה שבועות, אבל לא זמן רב אחרי שאיבדתי עניין החל ניצוץ קטן להידלק בינו לבין נמש. עודדתי אותה- אמרתי לה שאני בסדר עם זה, כי היא ידעה שחיבבתי אותו. אחרי זמן מה והרבה אי וודאות, לנמש ירד החשק והיא החלה להסס, והבחור נשאר בצללים. הוא צריך שם, הוא לא מספיק גברי בשביל להיות "הבחור". מממ... שם... מושו. מולאן, מישהו ראה?
אז מושו נשאר בצללים, ועם הזמן הם דיברו קצת פחות ומשהו התפוגג. אבל לא לגמרי.
אני ומושו התחלנו לדבר יותר במסנג'ר בעקבות הנכונות שלי לייעץ לשניהם, מקרים חסרי תקנה של אי וודאות. בלי ששם לב, היה מפתח שיחות שלמות עליה, כשבחציין ניסה להתחמק מהבעת העניין הקיימת שלו. הוא עדיין מחכה, במקום מסוים, וכבר הסברתי לנמש כמה פעמים שהיא חייבת להחליט מה לעשות- שניהם ייפגעו מזה בסוף, וזה יהיה מביך ולא נעים עוד יותר ממה שזה עכשיו, במידה והיא תדחה את זה. אבל היא לא במקום שבו היא מסוגלת להתעמק בדברים האלה עכשיו, אני מבינה אותה. העניין הוא הבעיה שלי בכל הסיפור.
אני חושבת שאני חברה אקטיבית ומפרגנת- הפסיכולוגית בשנקל של כולם. והכוונה היא לכולם. אנשים סיפרו לי דברים מאד אישיים אחרי מעט מאד שיחות, ואפילו מושו, בחור די ציניקני שדי לוקה בחסר במחלקה הרגשית-רצינית, נפתח אליי והתחיל לספר לי דברים בנימה פחות צינית משחשבתי שיבחר בה. הנושאים נהיו רציניים ואישיים יותר עם הזמן. הוא הסביר בשיחה הרצינית האחרונה, לפני כמה ימים, שהוא מספר דברים רק לאנשים שהוא ממש סומך עליהם, שהרוויחו את האמון שלו. אני לא בטוחה כמה אישיים הדברים שחלק איתי, אבל אני מניחה שהרווחתי את האמון שלו. השאלה היא מה זה עושה לי.
אני לא יודעת, אני לא חושבת שאני מאוהבת במושו. אבל הפתיחות הזו מוזרה לי עם מישהו שאני לא מכניסה לקטגורית ה"ידיד בלבד ולא יותר מזה". יש לי ידידים, אין לי טיפת משיכה רומנטית או פיזית כלפיהם, ואני מדברת איתם בקלות על כל מיני דברים. אבל מושו ואני לא מדברים בביה"ס. כשנוצרת פתיחות משמעותית באינטרנט, בחיי היומיום קשה מאד לתרגם את זה. אני אדם קצת מוזר וישיר במסנג'ר, וזה לא שונה במציאות באופן מיוחד- אבל נימת ה"הכל רגיל, עוד יום" לא מיתרגמת למסנג'ר.
זה כבר קרה לי עם ידיד אינטרנט שפגשתי באופן אישי- הוא ידע עליי המון, אני ידעתי עליו המון- וכשנפגשנו משהו נתקע. הוא רצה שניפגש שוב ונשבור את הקרח, והציע לי לבוא לכמה מקומות עם החברים שלו, אבל הבנתי כבר מזמן שאי אפשר להמיר כל כך בקלות מצב צבירה אחד באחר.
אז אני מבולבלת, כי כשאני באותו החדר עם מושו ואין שום אינטרקציה, וכשאני יודעת שעם נמש יש לו אינטרקציה, אני תוהה מה אני עושה לא נכון. לא בעניין הרומנטי, אלא זה הפשוט יותר- לדעת ליצור מערכות יחסים מבוססות לפני שמעמיקים אותן באינטרנט.
אני חושבת מהמקלדת.
מיידן.
| |
| כינוי:
Unfair Maiden
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
