אז נתחיל מהכתיבה, כי זה יושב לי על הוריד. נאלצתי לכתוב בזריזות תסריט שהוא גירסא שלישית (לא פחות) של אותו הרעיון, ואני מודה ומתוודה שאני מרגישה מזויפת. לא כתבתי אותו מתוך תשוקה לכתוב, לא ניסיתי לדחוף את עצמי- כתבתי כי צריך לכתוב. נשבעתי בי שהיום הזה לא יגיע, אבל הנה, הפרתי את ההבטחה.
בכל מקרה, כן, כתיבה (דעתי הוסחה מכיוון שהצצתי שוב ושוב בקעקוע שציירתי לעצמי על היד. אם יש משהו שמסיח את דעתי בקלות, זה ציורים מעניינים על הידיים). אני מרגישה שאני חייבת למצוא מה גורם לי לפחד כל כך לכתוב. משהו בי רוצה את זה- אני רוצה לכתוב מותחן מסמר שיער, אני רוצה לשרטט את קווי המתאר של סיפור פנטזיה-דרמה אפלולי, אני רוצה לכתוב משהו. היכולת לכתוב בלי לבקר את עצמי נעלמה מזמן, ואני צריכה לחיות עם התוצאות של ההזנחה המשוועת שלי. אני מזניחה את הפרפקציוניזם שלי ונותנת לו לכעוס עליי כרצונו- שמתי לב שלאחרונה הוא עבר גם לבגדים שלי. הוא ממש מכתים את הארון שלי, אני אומרת לכם. פתאום אני חושבת כל כך חזק בבוקר, ומוצאת שרק כשאני מגיעה לתוצאה משביעת רצון, אני מסוגלת לחייך לעצמי במראה. אם זה לא מחמיא, זה הכישלון שלי.
אבל אני לא כועסת על עצמי, לא באמת. אני יותר מודאגת ממה שאומר כל עניין המחסום הזה. חזרתי לקרוא כדי לעורר את התאים במוח (אני קוראת את מר ורטיגו כרגע, של פול אוסטר, מישהו קרא? אחליט מה אני חושבת עליו בסופו) וקיוויתי שמשהו ישתנה, אבל החרדה הזו מלנסות לכתוב למגירה כשאין לי שום תמריץ מלבדי לא עוזבת אותי.
זה ככה בכל פעם. אני יושבת מול מסך הוורד עם רעיון ומנסה. הרומן האחרון שניסיתי לכתוב היה עינוי צרוף. מחקתי וכתבתי מחדש שוב ושוב קטעים שלמים, משפטים קטנים, מילים שנראו לא במקום. שום דיאלוג לא נראה לי אמין וקולח, שום דמות לא נראתה לי שלמה, אף תיאור לא נשמע עשיר. כלום- כתיבה ריקה, קליפה של מה שיכולתי לעשות לפני שהפרפקציוניזם שיתק את יכולת הכתיבה שלי. אם אסתכל על זה בצורה קלינית, לא מדובר בכישלון צרוף, אבל התמונה בראשי של רומן אומלל חרוטה היטב.
לפעמים יש ימים לא נעימים. התרגלתי כל כך לקבל מחמאות, שאני מתחרה עם עצמי בימים שבהם אני לא מקבלת מחמאות, או לפחות לא מספיק כדי לגעת בי. מה עשיתי לא נכון הפעם? טוב, לידן אני בטוח לא נראית כל כך מדהים, אבל איפה איבדתי את האפקט שהיה אתמול?
אני מתחילה לנסות ולשכנע את עצמי שאני סתם מדברת שטויות, מרימה קצת את הסנטר ומנסה ללכת זקוף יותר, אבל בשלב מסוים שולחת הקנאה בהרמוניה זרועות פתלתלות כדי להתאים את עצמה לחיבוקו המוחץ של חוסר הביטחון שלי. נכשלתי בלהיות יפה, שוב.
ברצינות, איך נכשלים בלהיות יפה יום אחד, ומצליחים ביום אחר? איזו מן חשיבה זו?
אני בהחלט לא אומללה ולא מרחמת על עצמי, אני מודה על הדברים שיש לי, אני לא רואה איך אוכל שלא. אבל ההרגשה המוכרת שאני מחכה לפיצוץ גדול, אם הוא טוב או רע זו שאלה שמעבר לי, עדיין מציקה לי. היא מחלחלת אל ההבעה שלי וגורמת לי לשקוע באפלולית ברגעים רנדומליים, ואני נזכרת בפתאומיות כמה קרובה הייתי ממש לא מזמן לתחתית הבאר. איך ישבתי בחדר וחשבתי על לקחת כדורים, התקפי החרדה... המחשבה על המקום האפל הזה בדרך כלל מרימה אותי על הרגליים ונותנת לי סטירה. "צאי מזה! את לא יורדת לשם שוב!" ואני באמת לא יורדת לשם שוב. בשלב מסוים מפסיק להיות לי אכפת, ואז אני נהיית אדישה לעצבות עד שהיא נדחקת הצידה.
אז אני גאה בעצמי על זה. אני לא מרחמת על עצמי, אבל אני מסוגלת לדאוג לעצמי בצורה שיש בה חמלה, וזה צעד גדול. אני מסוגלת לומר לעצמי לפעמים שאני אדם טוב, שמגיע לי לחוש את זה, ומעין בונוס- לפעמים אני מרגישה יפה. מכירים את זה, יופי אמיתי? אני מסתכלת במראה בעיניים כחולות גדולות ואומרת לעצמי "מה כל כך רע?"
סלחתי לעצמי על הבטן, סלחתי לעצמי על הרגליים והידיים. סלחתי לעצמי על העור ועל האף. אני נוחתת לשם הרבה, אל תבינו אותי לא נכון, הרי את רומא לא בנו בלילה אחד, אבל אני מסוגלת להפגין חמלה כלפיי. לא האמנתי שזה אפשרי, ואני לא בטוחה מה עודד את התהליך הזה, אבל יש בי מקום שבטוח שאני מסוגלת יום אחד לצבור קצת אומץ, ולומר את אותו הדבר על הכתיבה שלי. על כל הדברים שאני יוצרת, בעצם, גם סרטים. יהיו לי רגעים שבהם היצירות שלי ייראו לי באמת מרשימות, שיימשכו מספיק זמן בשביל שאוכל לאמץ אותם ולא לשכוח.
אני לא רוצה לכתוב על אנשים אחרים פתאום. ברור לי שברגע שאכתוב, יישאלו אותי על מושו ועל נמש. אין סיכוי, לא היום.
מיידן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
