| 9/2010
זה כבד.
משהו יושב לי עמוק בגרון. אני מרגישה את זה, כבדות בחזה שמטפסת למעלה, לאות בכל הגוף, עייפות כרונית בגלל נדודי שינה. מזכיר לי נשכחות... השאלה היא מה בדיוק יושב לי על הלב. טוב, אני יכולה לחשוב על משהו...
אני, נמש, מושו, ד' (לא אטרח לתת לו שם) ות' (כנ"ל) הולכים לצלם תרגיל כיתתי ביום ראשון. אתמול, out of the blue, צורפתי לשיחת ועידה עם מושו, ד' ות'. ת' נאלצה ללכת, אז נשארתי בשיחה עם מושו וד', שני חברים מאד קרובים. ד' הוא הבמאי, אבל מושו די השתלט על העשייה, אפילו שהוא בסה"כ עוזר צלם. הם הסבירו לי שהם רוצים לדבר על התרגיל שיצולם ביום ראשון, ושהם רוצים להגיע להחלטה כיצד לעבד את התסריט שאנחנו הולכים לעבוד איתו כך שיהיה מקורי ומעניין- צריך הרי ליצור שתי גירסאות, אחת שמצולמת כולה בוואן שוט (שוט אחד ארוך ללא קאטים) ואחת בדרך הקלאסית, שכוללת כל מיני שוטים. העניין הוא, שהם שכחו מה הייתה המטרה של התרגיל- ללמוד להתעסק עם הציוד החדש של י"א לקראת תרגילי הלוקיישן, וללמוד מה המשמעות של חלוקת התפקידים.
אז ככה זה עובד בעולם הקולנוע- ישנו תסריט, שמהווה את הבסיס לכל הסרט. הבמאי לוקח את הסרט, ובעזרתו של הצלם, יד ימינו, הם טווים ביחד את הסרט עצמו, מעבירים מהדף אל העין. שאר הצוות צריך לשתף פעולה כדי להביא את החזון הזה לכדי מימוש, כל אחד בתפקידו. אני, בצוות הזה, אחראית סאונד (בומנית, במקרה הזה. אתם יודעים, המיקרופון הארוך שמחזיקים מעל השחקנים). אני לא אמורה להשתתף בכלל ברעיון ובעשייה, אבל משום מה שני הגאונים החליטו לבחור בדמוקרטיה, פשוט כי ד' לא היה מסוגל לקחת אחריות על הרעיון שלו, ומושו השתלט (באופן שנראה די טבעי) על התהליך הנדרש ממנו. נמש אפילו לא הייתה מעורבת, והרי זה התפקיד שלה ושל ד'! ות' עוזרת במאי, אז גם זה חשוב יותר מסאונד. משום מה, אני נבחרתי להיות השעירה לעזאזל שצריכה לפקס אותם ולתת להם רעיונות וז'אנר. ניסיתי להתחמק מהדמוקרטיה הטיפשית הזו, שלא רלוונטית בכלל לעשייה קולנועית, אבל הם הטילו עליי אשמה שאני לא משתפת פעולה, וגרמו לי להרגיש פתטית- נעלבת מהערות קטנות ולא נעימה. בשלב מסוים, כשראיתי שאין באמת התקדמות ואף אחד לא לוקח אחריות, הנחתי את הרגל על הרצפה. בכל הסמכותיות המסנג'רית שלי, הודעתי להם יפה מאד שהמטרה של התרגיל היא להבין את המשמעות של חלוקת צוות, ושכל אחד צריך לקחת אחריות על התפקיד שלו ולעשות אותו הכי טוב. אני מוכנה לעזור ולייעץ, וכבר זרקתי יותר רעיונות לאוויר משניהם ביחד, מה שהם היו אדישים לחלוטין כלפיו (בהתחשב בעובדה שהתחשבתי בהעדפות הז'אנר שלהם ונאלצתי להתווכח איתם שלא הכל צריך אפקטים. גם בוויכוח הזה ניצחתי, וד' החליט למתן את הרעיון הדבילי שהיה לו להפוך את אחת הדמויות בדיאלוג לענק. פפט)- אבל אני אחראית על הסאונד, והם צריכים לקחת אחריות. בעצם, ד' אמור להחליט, אבל הבנתי שמושו לא הולך לקלוט את המסר הזה.
"אני לא אשנה את דעתי בנושא הזה" הבהרתי, כדי להדגיש את הנקודה ולסיים את הויכוח. אמרתי שאני מצטערת להיות הכלבה, אבל אין ברירה. באופן מפתיע (או לא באמת, בהתחשב שקודם הוא נכנע והסכים איתי גם בנושא הקודם), מושו נכנע מיד ואמר שאני צודקת. זרקתי רעיון לאוויר שד' קפץ לפתע ואמר שזה נותן לו רעיון, ירדתי לאכול והשארתי אותו ואת מושו להעלות רעיון. כשחזרתי, הם החליטו להשתמש ברעיון הפריצה לביה"ס שהעליתי ולשלב אותו עם נקמה במורה כלשהו. זה עלול לצאת קומי, אבל לכאן ולכאן, לפחות זה מקורי ולא מגוחך כמו רעיון הענקים הגאוני של ד'. תהיה לי עבודה אינטנסיבית במעקב עם הבום אחרי השחקנים. כמה מייגע... אני גם אמורה לערוך לקבוצה אחרת, אבל בגלל שרוצים להשתמש בחומרים האלה בשיעור עריכה, יש סיכוי שאף אחד לא יערוך לבד.
כשהשיחה הסתיימה, הודעתי זמן קצר אחרי כן על פרישתי. מושו כמובן מיהר לקפוץ על ההזדמנות להיות זה שמעדכן את נמש (גם את ת', אבל הכוונה הייתה ברורה. הוא כל כך שקוף, בחיי), ולי לא היה אכפת. הם יפגעו אחד בשני- אני גמרתי עם להיות הפסיכולוגית בשנקל. הייתי ממש המטפלת הזוגית והפסיכולוגית האינדבידואלית שלהם באותו הזמן, וזה התיש גם אותי. הבנתי פתאום משהו, כשסיימנו את השיחה הזו וניסיתי להתחיל שיחה חדשה עם מושו (אנחנו מדברים המון, זה נראה רק טבעי) והוא היה כל כך קריר אליי. הבנתי שאני כועסת על שניהם.
אני כועסת שאחרי כל מה שעשיתי בשבילם, נמש מתנהגת אליי בקרירות בכל פעם שהלהקה שלה נהיית יותר חשובה מהכל (מה שקורה כמעט כל הזמן), מה שהופך את האופי הקצת-אנמי שלה במילא לבלתי נסבל וקרחוני, ומושו בכלל התחיל לדבר איתי כל כך הרבה בגלל כל השיחות הארוכות על נמש. חשבתי כבר שהתיידדנו בלי זה, וקיוויתי שעכשיו יהיו לי קשרים עם אחד האנשים הכי חזקים במגמה (אם הוא לא יביים בי"ב, הייתי לוקחת אותו לצוות שלי) וגם ידיד, אבל בביה"ס לא החלפנו מילה או חצי מילה, ועכשיו הקור הזה פתאום, אחרי שדי הצלתי את החבר הכי טוב שלו מרעיון שהיה עושה ממנו צחוק, וגם מיובל, בהתחשב בזה שהוא כמעט הבמאי השני של הפרויקט.
איזו כפיות טובה!
הם לא חושבים בכלל על זה שגם לי יש בעיות. חשבתי שאני נהנית מזה שסומכים עליי ואני לא צריכה לשתף אף אחד, אלא לשמור על מקום קצת עליון, קצת בוגר ומעבר, אבל כשאני משתפת את נמש לפעמים אני מרגישה שפשוט לא אכפת לה יותר. ומושו הוא מושו. בחור די ילדותי בסופו של היום שמודה בעצמו שהוא גרוע עם רגשות. אז למה אני מצפה מהם ליותר? למה אני מצפה שאחרי כל מה שעשיתי בשבילם, אחרי הוויתור שעשיתי בהתחשב בזה שפעם חיבבתי את מושו, אבל נסוגתי כשראיתי שאין בזה טעם (ונמש ידעה, ושאלה אותי על זה. אמרתי לה שזה בסדר שיש ביניהם משהו, כמובן, אז אפשר לצפות לפחות ממנה שתזכור לי את זה)? כשד' אמר באמצע השיחה, כשניסיתי לגרום להם לפחות לחכות כדי שגם נמש ות' יצטרפו לשיחה והנטל ירד מהכתפיים שלי, שהוא "מת על ת' ונמש, אבל זה עדיף שהן לא יצטרפו, כי אנחנו במילא לא מתקדמים גם ככה", ההערה הזו צרמה לי. אין לו שום קשר לנמש, ועל ת' אני לא ממש יודעת. אז בעצם, אם לא הייתי שם, לא היה שום הבדל. הכישרון שלי לא שווה כלום, אפילו שאני יותר יצירתית מבחינה רעיונית משניהם ביחד, אני פשוט מישהי שתעזור להם לצאת מהבוץ המדשדש. האחריות היא עליי, והוטלה עליי בניגוד לרצוני.
לפני כמה זמן הבטחתי לעצמי שאהיה חזקה. אמרתי לעצמי שאני לא עוזרת יותר לאף אחד אם אני יודעת שרק ינצלו אותי, או ישכחו שאני לא מובנת מאליה. אבל פתאום אני נזכרת איזו תחושה מגעילה זו להיות טפט על הקיר. התרגלתי כל כך ללא להיות זבוב על הקיר, לשבועיים באמת היה לי טוב. הייתי אנרגטית, התגברתי על ירידות ועל משברים קטנים. הרגשתי כל כך... מועצמת, בתוך העור הזה שלי. ופתאום ההבנה שנתתי שיטיחו אותי לקיר כל הזמן הזה הכתה בי, ואני מבינה שלא באמת שיניתי שום דבר. הולכתי את עצמי באף- אני אותה מיידן של קודם, הנדרכת, הזבוב הקטן בפינה של הצלחת שמרחף מסביב אבל לעולם לא נוגע, זו שקל לנצל, כי היא נחמדה מדי לעמוד על שלה לפעמים. כי יש לה מצפון, ואנשים עם מצפון לא שורדים בעולם הזה. אפילו אמא אמרה את זה היום, בארוחה שלפני כניסת יום כיפור (אף אחד לא צם אצלנו, זה בקושי אפילו מסורת- כנראה כל סיבה לבשל ארוחה גדולה היא סיבה טובה).
מה אם יקרה לי מה שקרה לאמא? שאסמוך על אנשים שזה לא מגיע להם?
אני מתעוררת ומבינה כמה חלשה אני, ככה פתאום. איזו תחושה גועלית- הבטחתי לעצמי לא לחזור לשם. אני נותנת לעצמי להרגיש אשמה מול כל כך הרבה אנשים, וזה כלי בשבילם. אבא מנצל את המצפון שלי ורודה בי כדי שאתקשר לסבא, ומעמיד פנים שהוא בסדר עם זה שאני לא באה אליו, אבל כל הזמן מכניס הערות שמבהירות לי שהוא מעולם לא קיבל את הבחירה שלי. הצורך שלו שאשמור קשר עם סבא, איך שהוא מדבר אליי, מדובר בהשלכה של הקונפליקט שלו עם זה שאני לא באה. אי אפשר לדבר אליו, הוא יודע מה לומר כדי לנגן לי על המצפון ולהסיט את המבט שלי מהאשמה שצריכה להיות מוטלת עליו. שהוא לא מוכן לקבל את הבחירה שלי, שהוא פוגע בי ומנצל את החולשה שלי. אבות לא מתנהגים ככה.
אמא גם משתמשת בכלי המצפון, אבל היא לא קרה ואטומה כל כך. היא רואה אותי. היא יודעת שיש דרכים לתמרן אותי, אבל היא לא משתמשת בהן. זה לא עולה בדעתה אפילו, לא במקומות הקשים באמת. בדברים קטנים אולי, וזה נסלח, כי לפעמים אני באמת עקשנית על שטויות.
נמש תמיד כל כך מנומסת איתי, אחרי כל כך הרבה שנים. היא מנסה לא לדבר על זה שהיא בסדר עם הגוף שלה כדי שלא להעליב אותי, אפילו שכבר אמרתי לה שאני יודעת שהיא עושה את זה. היא מתנהגת כאילו אני לא מספיק קרובה בשביל שהיא תראה את האני האמיתי שלה מולי. היא יודעת שאני חדה מספיק לקרוא אותה, ובכל זאת היא שומרת על דברים בבקרה משלה. ואני זו שצריכה לבלוע את הקור הזה, את חוסר האכפתיות הזו. לאחרונה בכל פעם שהיא הולכת לקראתי צעד אחד, היא לוקחת מיד שני צעדים אחורה. אין לי שום הסבר אמיתי- כנראה שהיא לא יודעת איך להגיד לי להתראות. גם אני לא יודעת איך להגיד לה.
אנשים בביה"ס שלי... כולם כל כך נצלנים. מדברים איתי אם רוצים לדעת משהו שאני יודעת על הלימודים, מבקשים ממני עטים, סרגלים... אבל אף אחד לא אומר לי שלום או שואל מה שלומי. בחורה מגעילה אחת בכיתה שלי כל הזמן נחמדה אל אנשים כשהיא צריכה משהו. היא ככה כבר המון זמן- היא פשוט נחמדה אליי רק כשהיא רוצה ממני משהו. היא באה אליי הביתה כדי לקחת דפים מצולמים במתמטיקה, ופשוט הזמינה את עצמה לעשות את כל התרגילים אצלי, בלי לטרוח ולראות שאני לא רוצה אותה שם ושהיא לא באה בזמן נוח. וזו לא הפעם היחידה. כשהיא לא צריכה כלום, היא תוקעת בי מבטים מגעילים, מעירה הערות לא יפות פה ושם או פשוט מתעלמת מקיומי בלי שום סיבה. הפסקתי לנסות להיות נחמדה אליה, אבל זה עדיין מרגיז אותי.
אני לא מבינה למה אני לא אומרת לה משהו. תמיד חשבתי שאני מאלה שאומרים לאנשים משהו, או שיותר טוב, אני מעבר לזה- הם לא חשובים מספיק בשביל לגרום לי למצמץ. אבל הם כן, כי זה מזכיר לי כמה בלתי נראית אני. כמה אירוני שהספר הלפני האחרון שקראתי היה "בלתי נראה", וזמן מה אחרי שאני מסיימת לקרוא אותו, ככה אני מרגישה.
לאחרונה אני שמה לב שאני נהנית לקרוא מנגה בזמני הפנוי. מנגות רומנטיות, קצת (הרבה) טיפשיות וסטריאוטיפיות, אבל עם מעין קסם מסוים. אני שמה לב שאחד הדברים שאני רוצה לכתוב זה רומן סוער על אהבה ושנאה, בין כל שאר הז'אנרים שצפים לי בראש ומחכים שאפסיק לבקר את עצמי ואתחיל לכתוב שוב, כמו פעם. אני מדמיינת בלילה כמה נחמד יכול היה להיות מישהו בחיים שלי עכשיו.
אבל הצורך הזה, ששב ועלה אחרי תקופה שבה הוא לא הטריד אותי כל כך, מובן לי. אני רואה כמה לא ריאליסטי הרעיון הזה. איך לעזאזל מישהו יתאהב בי אם הוא אפילו לא רואה אותי כשאני באותו החדר? בטווח ראייה? אם לא אכפת לו מה אני אומרת או עושה? ועכשיו כשאני לא מסוגלת לכתוב כמו פעם, הכלי שהפך אותי לנראית, הכישרון שלי, פתאום לא עומד מאחוריי ומזכיר לי שיש לי רגעים קטנים. אני בהלם מעצמי, איך השלמתי כל כך מהר עם הרעיון שזה פשוט לא יקרה בשבילי. זה עדיין כואב, אבל זו עובדה מוגמרת. כמו זה שאבא שלי אידיוט עם נקודות אור, כמו זה שתמיד היו ויהיו לנו בעיות כלכליות, כמו זה שאני והאחים שלי לא קרובים כמו שהייתי רוצה, כמו זה שאני פרפקציוניסטית מופרעת וחסרת ביטחון. לפעמים לומדים לחיות עם מה שהכי כואב לחיות איתו.
למה אני מקבלת את זה בכזו קלות? הקונספט הזה, "אין סיכוי שיהיה לי בן זוג, לפחות לא בשנים הקרובות", או "אין סיכוי שיתאהבו בי" נראה לי כל כך הגיוני שזה כמעט אבסורד. כמה אתה צריך לזלזל בעצמך, כמה שנאה נדרשת, כדי להיות כל כך בטוח בזה?
כן, כן, פוסט מהסוג הזה... אני לא הולכת לבקר את עצמי על זה. יש לי מספיק בלי לבקר גם את הבלוג האישי שלי.
בבקשה, בלי ספאם לפחות הפעם. אין לי כוח אליכם, אנשים משועממים.
מיידן.
| |
| כינוי:
Unfair Maiden
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
