הנה המייל שלי, אם מישהו רוצה סתם לדבר. אני לא נותנת שום דבר אחר מפאת אנונימיות. טוב נו, מי יודע, אולי בסוף אפתח חשבון מסנג'ר כמיידן. זה יהיה חדש בשבילי. מה שכן, גם בתור מי-שאני-מאחורי-הכינוי, אני לא מעריצת פייסבוק גדולה, בטח ובטח שלא מעריצת טוויטר (ארור תהיה חתיכת ציפור נחנקת). אהה, כן, המייל:
[email protected]. כדאי שאוסיף אותו גם לרשימות.
אוקיי, אז פוסט.
העבודה על הסרט (יותר נכון תרגיל כיתתי המתיימר להיות סרט) הייתה מפתיעה. אפילו שהיו המון קשיים טכניים ועברנו משהו כמו ארבעה או חמישה לוקיישנים ברחבי ביה"ס, בסופו של דבר הצלחנו לתקתק את הצילומים. לקחנו שני י'ניקים טריים מהתנור כדי שישחקו בשבילנו, והבמאי עשה עבודה טובה.
אז מה היה עם מושו וד' בסוף, אתם בטח תוהים. טוב, מושו התנצל בשם שניהם, ולא נטרתי טינה. כולם הסתדרו יפה, ואני ונמש עבדנו ממש קשה בעבודות הכי פיזיות בצוות- אני עבדתי בסאונד, כאמור- חיברתי כבלים, החזקתי את הבום, והשתמשתי באוזניות של פלאפון כי לא היו אוזניות שעבדו במחסן. נמש עבדה קשה עם המצלמה ואפילו השתמשנו במחטף לחלק שצולם כולו בשוט אחד (מחטף הוא מילה נרדפת ל"סטאדיקם", מתקן שמתחבר אל גוף הצלם ואליו מחוברת המצלמה. הוא מאפשר לצלם ללכת עם המצלמה, בלי כל הרעידות שמצלמת כתף פשוטה גורמת).
אומר את האמת, אפילו שעמדנו בשמש הרותחת שעות על גבי שעות, אפילו שכפות הרגליים שלי הכריזו על פשיטת רגל (כמה מקורי מצדי), אפילו שזו הייתה עבודה טכנית קשה ודורשנית, הרגשתי חיה ומאושרת- חייכתי כל הזמן, שוחחתי גם עם הי'ניקים שייבאנו מהשיעור שלהם וגם עם חברי הצוות שלי, ובסך הכל עשינו עבודה טובה. בנוסף, אני העורכת בתרגיל של במאי אחר, שנראה שעשה עבודה טובה בהתחשב במורים, שהיו מאד מרוצים מכושר הארגון והאחריות שלו כבמאי.
אז זהו, הלך טוב.
בפייסבוק (שאני לא ממש אוהבת, אבל לא לכולם יש מסנג'ר לצערי) היו חילופי דברים באשר ליום שעבר. היה נחמד לראות שכולם יצאו שבעי רצון, עייפים ככל שהיו. מה שכן, היום בביה"ס, נמש סיפרה לי שד' הציע לה לערוך את סרט הלוקיישן שלו. אני במילא כבר עורכת למישהו, אבל הופתעתי שהוא ביקש ממנה- אין לה כישורי עריכה. כנראה שהיא הוכיחה את עצמה כעובדת קשה, כל הכבוד לה. את האפקטים ד' במילא יעשה בעצמו (במגמה יש המון בדיחות על הפיצוצים שהוא תמיד מוסיף לסרטים שלו באפטר אפקט), אבל זה ניסיון טוב בשבילה, כי היא מתחילה להטיל ספק בתפקיד שהיא רוצה למלא בבגרות שלה, ומי יודע אם תצטרך כישורי עריכה מחודדים יותר או לא. זה לא יכול להזיק.
אני הולכת לביים. לא מדובר בשאלה, לא מדובר בתהייה- מדובר במטרה. אני הולכת לביים ויהי מה, ויש לי כוונה מלאה לשאת באחריות אם הסרט יהיה כישלון עגום. אני מתכוונת לקרוע את התחת ויהי מה.
סיימתי לקרוא את "מר ורטיגו" של פול אוסטר. בניית הדמות שלו מאד סבוכה, והעובדה שחלקים ענקיים בחיים של הדמות הושמטו מהספר, בעיקר לקראת הסוף, יוצרת בעייתיות מסוימת, אבל מרחיקה את הספר מקלישאות. הסופר כאילו ניסה למרכז ולתמצת חלקים שיכלו להיכתב כעמודים על עמודים. לא חשנו שום אמפתיה כלפי דמויות שהפכו למרכזיות בחיים שלו, שכן מעולם לא נכתבו שום סצנות אמיתיות איתן. מצד שני, החלקים שהגדירו את הזהות של הדמות הודגשו משמעותית והיוו את מירב הספר, ואת הבסיס לכל ההתרחשויות שבאו אחרי מרכז העלילה. הדמות לכאורה מסוגלת לשמור על האף באדמה ולא להיכנע לאגו, אבל בפועל וולט (הדמות הראשית) מאבד את שפיותו וחלקים ממי שהיה, והעבר שלו רודף אותו בדרכים מסוכנות. אפשר לחשוב שהאיש סובל ממקרה של מאניה, או אפילו מאניה-דיפרסיה. אנחנו מלווים את וולט כשהוא עושה את הבלתי ייאמן והשערורייתי באופן בו רק אדם שחי פעם אחת חי- אפילו שוולט מאמין בנצרות, כמו רוב האמריקאים, הוא חי כאילו אין לו אלוהים, אם נידרדר למשחקי מילים עלובים.
אהבתי אותו? אני לא בטוחה. היו חלקים שהרגשתי שהספר מחזיק אותי חזק ולא עוזב, והיו חלקים שקראתי כי לא רציתי לפספס חלקים חשובים בעלילה, אבל לא נהניתי מהם במיוחד- כמו תיאורי הבייסבול המייגעים שלא נוגעים בי בשום צורה. ייקח לי זמן לגבש עליו דעה סופית.
אני נוטה לכיוון הרומנטיקה, שוב. הסיפור שכתבתי בתור תענוג מושחת מושחת במיוחד, שנועד לעיניי ולעיניי בלבד (אתם לא רוצים לראות את זה, אני אומרת לכם), הגיע כבר לאחד עשר עמודים בקירוב. אני כותבת אותו בכל פעם שאין לי משהו רומנטי לצפות בו\לקרוא ועולה בי הצורך לחוות את זה. שמתי לב שאני נוטה לפנות לאומנות כשאני מרגישה חסכים מהסוג הזה. כמה מוזר, אני לא פונה לאנשים אלא למושגים תיאורטיים ויצירות. חשבתי שהתגברתי על הצורך הזה, אבל יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי "אני ממש רוצה חבר, עכשיו."
כמובן שזה טיפשי לחפש חבר לשם הרעיון של חבר, בייחוד בגיל שלי, אבל זה נראה הגיוני שארצה בזה, לא? לחברות שלי יש מפעם לפעם מעורבות רומנטית או הידלקות, גם לנמש לאחרונה עם מושו כמובן, אבל לאחרונה אני מרגישה שאני הרבה יותר בשלה לזה. זה לא סתם רצון גחמתי, קנאה במה שלי אין, קטע הורמונלי- אני רוצה מערכת יחסים על כל מה שזה אומר- מחוות פרטיות ומשברים, אין לי שום בעיה עם אי-שלמות כאן. אין לי חלומות וורודים על "אביר" מדהים שיענה על כל מה שאני מחפשת בגבר ויותר, או יראה לי מה רציתי ולא ידעתי שאני רוצה, זה נראה לי קצת מגוחך כשאני מדמיינת את זה בראש. החלומות שלי ירדו לקרקע כשלא שמתי לב. אבל זה לא קורה סתם ככה כי מרגישים מוכנים, זה קורה מעצמו. לפעמים אני חושבת שהמשפט "תפסיקי לחפש ואז תמצאי" דן אותי. אני לא באמת מאמינה במשפטים הקלישאתיים האלה שמבוססים על תפיסה קארמתית כלשהי, אבל זו מחשבה מדכאת.
אמא שלי אמרה לי היום שאני פורחת. אני מבינה למה היא מתכוונת- השיער שלי תמיד היה נקודה חזקה אצלי חיצונית, אבל לאחרונה הוא נראה אפילו יותר טוב. העור שלי נראה טוב יותר, הפרופורציות שלי טובות יותר, אני לובשת מכנסיים קצרים הקיץ, בפעם הראשונה מאז שהייתי ילדה. אני מתמודדת טוב יותר עם הכל, יש לי יותר אנרגיה, אני לא נכנעת לשגיונות של עצמי. החיוך שלי כן יותר והפנים שלי בוגרים יותר. אז זה מתחיל מבפנים ומקרין החוצה- הכל נראה טוב יותר, כי אני מרגישה טוב יותר. אני מרגישה כאילו היה בי מתג רדום שמישהו הפעיל פתאום. אני מרגישה את זה באיך שאני לובשת בגדים, באיך שאני מתאפרת, באיך שאני חושבת על עצמי ועל אנשים אחרים. אני עדיין מצולקת, אני מכירה את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת שלא נרפאים בלילה אחד מהדיכאונות הארוכים שסבלתי מהם מאז שההורים שלי התגרשו. אבל משום מה, על אף הנסיגה בפוסט הקודם, אני במגמת עלייה כללית. גירסא קצת יותר נלהבת וזורחת של עצמי. אני מוצאת את עצמי מחייכת לאנשים ברפלקס טבעי, כאילו מאז ומתמיד הייתי חייכנית. אני כמעט לא מכירה את עצמי, אבל לטובה. לא ידעתי שלחיות מרגיש כל כך טוב. לא ידעתי ששמחה מרגישה כל כך טוב.
זה נשמע מובן מאליו, אבל תמיד הייתי אדם רציני וקצת קודר. כמובן שהיה לי צד שטותי יותר כמו לכולנו, אבל הייתי הקורבן של עצמי- רחמים עצמיים, דיכאונות, קומפלקסים, ריבים, פוביות ופחדים... אוו, מה עשיתי לעצמי. יש לי אל מי להפנות אצבע מאשימה, אבל לא תראו אותי עושה את זה היום. הנקודה היא שהכרתי את עצמי רוב החיים שלי כאדם עצוב. טפט על הקיר כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, משקיפה על החיים מהצד אבל לא חיה באמת רוב הזמן. קורבן של הנסיבות במובן מסוים. הבסיס הזה נשאר, הנסיגות תמיד יישארו, אבל העובדה שאני עוברת אותן, ועוד לגמרי לבדי, אומרת הרבה על השינוי שאני עדיין עוברת. אדם חזק ואנרגטי יותר גדל בשדה הטרשים שהוא האדם שהייתי קודם. זה התחיל רק השנה, אז אני לא מסמנת שינוי קבוע באופק, אבל אולי זו ההתחלה שלא חלמתי לחכות לה.
אלה הנושאים שבאמת התחשק לי לכתוב עליהם. אני מניחה שיכולתי לכתוב על המצב הכלכלי בבית, או על אבא, או על התוכניות שלי לסרט שאני מביימת, אבל החלטתי שלא. בדרך כלל אני לא כותבת מה אני לא כותבת, אבל משום מה הרגשתי שזה הכרחי.
מיידן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
