אחרי נסיגה הורמונלית פתאומית שגרמה לעור הפנים שלי להשתגע ולתיאבון שלי להשתבש, אני מתאוששת בהדרגה מהירידה האדירה במצב הרוח וחוזרת לאני החדשה והשמחה. כמעט כתבתי פוסט כשהייתי עצבנית, אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שזה לא שווה פוסט.
אז ביום ראשון הייתי אמורה לצלם את ההפקה של נמש (נמש הבמאית). הגעתי באוטובוס (שאני לא סובלת) ועברתי איתה על כל השוטינג (מעין רשימה מפורטת של כל השוטים בסרט) בפירוט בנוסף לרעיונות שלי. היא קיבלה כמה מהם ותכננו כמה שוטים מאד מעניינים עם המכתוף. ע. הבמאי והסאונד הגיעו שתיהן מעט מאוחר יותר, שעה אחרי ליתר דיוק כמו שנקבע, והשחקנית הגיעה גם כן. השחקן הוא היחיד שהיה חסר- הבחור לא התעורר. בפאניקה התחלנו כולנו להתקשר לאנשים פוטנציאליים שונים וניסינו לחפש מישהו שיגיע בהתראה קצרה כל כך. לצערנו המאמצים לא העלו פרי וחזרנו הביתה בידיים ריקות. אני נשארתי קצת עם נמש ואז נסעתי באוטובוס הביתה. לצערי הנהג האידיוט לא עצר את האוטובוס ונאלצתי ללכת ברגל את חצי העיר- מה שגרר ריב עם אמא שלי שסירבה לאסוף אותי (בהתחשב בזה שלא מסיעים אותי כמעט לשום מקום, זה נראה רק הוגן שפעם אחת תפנה לי שתי דקות מזמנה). נמש עדיין לא הצליחה למצוא שחקן, ואני מרגישה את המרירות שלה בשיחות איתי. אני מבינה אותה, גם לי הבריז פעם שחקן- זו הרגשה דוחה שכל הפרויקט שלך נהרס בגלל בחור אחד עצלן שלא מוכן לקום. אנחנו עדיין לא בטוחות מה נעשה.
הפרויקט שלי לא דורש עדיין יותר מדי סידורים נוספים- מעבר לשני שחקנים הרוב מוכן לכתיבת השוטינג, ובקרוב אוכל לקבוע תאריך לצילומים המייגעים. זו הפקה יותר גדולה מזו של נמש, אבל היתרון שלי הוא שיש לי קאסט שמורכב ברובו ממשפחה ואני יכולה לסמוך עליהם יותר.
קניתי לעצמי כל מיני דברים, ביניהם משקפי שמש מקסימים. הם היו כל כך יפים שהורדתי את הקשת היפה שהייתה לי בשיער כדי להרכיב אותם על ראשי בתוך הקניון. הקניות האלה התבצעו במסגרת יציאה עם המשפחה הקטנה- רק אני, אמא שלי ושני אחיי הביולוגיים לחלוטין (בן אחת עשרה ובת תשע). אחרי שאכלנו עם אחותי התינוקת בבית קפה והתבשלנו בחום, הורדנו אותה אצל סבא וסבתא שלה (ההורים של בן הזוג של אמי) ויצאנו לקניון לשחק באולינג, אחרי כמה סידורים קטנים בדרך. בסיבוב הראשון גם אמא שלי שיחקה וגילתה כישורי באולינג מרשימים, בייחוד בהתחשב בזה שהידיים שלה והברכיים שלה לא במצב כל כך טוב. זה גנטי. אני גיליתי כישורים מפתיעים במקום שני- לא ציפיתי שאצליח לנצח את אחי שחזק ממני בהרבה. בסיבוב השני אמא שלי לא השתתפה ואני ניצחתי. חה. אח שלי טוען שיש לי זריקות כל כך מוזרות שמפתיע שאני פוגעת במשהו. יש בזה משהו, אבל חייבים לציין שיש היגיון מאחורי הטכניקה המוזרה שלי. עובדה, הורדתי את הסטרייק היחיד במשחק. שיחקנו גם הוקי שולחן בשני שולחנות שונים ואיבדנו את הדיסקיות מתחת למכונות. מה לעשות שאני ואחי משחקים חזק. אני ואחותי הצטלמנו באחד מתאי התמונות האלה, ושיחקנו גם בכמה מכונות. אמא שלי נראתה כל כך מרוצה ומחויכת, נראה היה שכולנו היינו במצב רוח מצוין.
בכל מקרה, אחרי שעברתי לקנות כמה דברים שרציתי בסופר פארם ואמא שלי קנתה לאחי בבושם לכבוד יום הולדתו המתקרב (אחותי קיבלה דוגמית קטנה) הסתובבנו קצת בקניון וזכינו בשובר של חמישים ש"ח להפנינג. קנינו לאחותי התינוקת בועות סבון שהפכו ללהיט, ואני בחרתי קליפס שחור-לבן של פרח. ככה, על הדרך. האחים המפגרים שלי קנו קופסאות פלסטיק שמכילות מעין ג'לי דוחה שאפשר להתעסק איתו. בחיי שזה מגעיל.
בחנות של וואנס קניתי את משקפי השמש (שנדלקתי עליהם במקרה בתצוגה) ואח שלי קנה חולצה.
בסופו של היום זה היה יום מאד... נעים. הייתה לכולנו תחושה שהפורום המצומצם הזה, ארבעתנו, המשפחה הביולוגית הקטנה שנשכחה כשמשפחת הטלאים המורחבת שלנו נוצרה, הוא פורום מוצלח. כשהגעתי הביתה, הרגשתי כאילו מצב הרוח שלי לאחרונה אפילו יותר מרומם. אפילו שבן הזוג של אמי די מעצבן לאחרונה, אני מסוגלת לסנן אותו מספיק בשביל לא להיות באמת עצבנית. כל התקף עצבים נגמר מהר, אחרי שאני משכנעת את עצמי לצאת מזה ומטפסת בציפורניים בחזרה למעלה. גם המצב המשונה ביני לבין אבא ובין האחים שלי לאבא לא מצליח להעיב על הנינוחות הזו.
טוב, סיכמתי את זה. יופי.
היום הייתה ארוחה משפחתית בצד של בן הזוג של אמא, כששני אחיי הביולוגיים לגמרי היו אצל אבא שלי. כשחזרנו אחותי החורגת ואני דפדפנו בתמונות וסרטונים ישנים במחשב שלי והראיתי לה קליפ כלשהו ביוטיוב. עכשיו התיישבתי לכתוב.
איזו תחושה משונה זו- הימים האלה שבהם נראה שהכל מסתדר טוב. אני נשמעת כמו תקליט שבור. אפילו שהעור שלי עדיין מחלים, אני מגלה מחדש את העיניים שלי (אולי המסקרה החדשה עוזרת? יכול להיות) ונהנית מאד להשקיע בעצמי זמן. אפילו הצטלמתי קצת, ניצלתי את המומנטום. אני לא יודעת, זה לא שעכשיו אני יפה במיוחד- נמש יותר מושכת ממני. הרעיון שיהיה לי חבר רחוק ממני מרחק שנות אור, ואני לא מחפשת שיסתכלו עליי. מה שכן, אני מתמודדת טוב יותר עם קנאה- אני מקבלת אותה כעובדה ומסוגלת לחיות סביבה. אז מישהי יותר יפה ממני- זה לא הופך אותי למכוערת, לא? אם כשאני ונמש או אני ובלונדי הולכות ברחוב מסתכלים עליהן ולא עליי, אני יכולה לחיות עם זה. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה משנה אם כולם מסתכלים, כל עוד אדם אחד שאני באמת רוצה מסתכל. משחקי האגו האלה של ספירת מבטים ברחוב נגמרו, מה הטעם לחיות בתחושה שחייבים להיות הכי יפים? דווקא עכשיו כשאני יפה יותר אני מקבלת כעיקרון את המחשבה הזו. לא רק יפהפיות זכאיות לרומנטיקה. בחיים האמיתיים, לא מתאהבים רק בנסיכים ונסיכות- לפעמים אלה הדברים הקטנים שמושכים אליך מישהו. נכון, אני לא הולכת להיות אדישה לגמרי לניסיון להיות מושכת, זה בכל זאת חשוב לי, אבל הגיע הזמן לקחת אוויר ולא להילחץ.
כן, עדיין מתחשק לי שיהיה לי חבר, כמו לחלק עצום מהאוכלוסייה. זה לא סותר את מה שאמרתי בסופו של דבר- זה שאני לא חושבת שזה יקרה לא אומר שאני לא רוצה שזה יקרה, וזה שאני לא הולכת לעשות מזה סיפור גדול מדי לא אומר שזה לא מעניין אותי.
גם את זה רציתי להוריד מהלב. מה נשאר?
אני מתעצלת להתחיל את "אהבה בימי כולרה" ולא מוצאת את "אנטיגונה" ו"מומיק" שקניתי לשיעור ספרות. זה מרגיז לא רק אותי- אמא שלי שונאת את זה כשדברים נעלמים לי. התאהבתי מחדש במייסי גריי ובארקטיק מאנקיז בין היתר... וזה יישמע מצחיק, אבל אני מכורה למנגה כבר די הרבה זמן. אהבתי אנימה יותר פעם, אבל גיליתי שמנגות לרוב מפורטות יותר ופחות מצונזרות (לא רק במובן הפורנוגרפי, סוטים). אגב, גיליתי שרומנים סטרייטים ממש מעצבנים- למה הם יוצרים בנות כל כך מטומטמות ותמימות? משום מה ז'אנר ה-Yaoi הרבה פחות מעצבן (רומנים של גברים, למי שלא מכיר). איכשהו הגברים תמיד מתונים יותר בעולם המנגה עם חריגות מעטות. אם מישהו אוהב מנגות, אתם מוזמנים להמליץ. בעצם, גם ספרים ומוזיקה- אני תמיד אוהבת לאסוף עוד רעיונות לרשימות ההמתנה שלי.
וזהו.
מיידן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
