כל כך הרבה קרה ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אני לא בטוחה למה לא כתבתי- אולי כי שקעתי בענייניי כל כך עד שאיבדתי את היכולת לכתוב אותם. זה גם קורה, אני מניחה. כשאני לא רוצה לברוח מהחיים, אני כותבת אותם פחות, וזו לא בהכרח תכונה שעובדת לטובתי.
אז מה קרה?
-אני ותום עדיין ביחד, הוא בטירונות. אנחנו מדברים כל יום ומנסים להסתגל למרחק, אחרי שבילינו ביחד לילות וימים באופן קבוע לפני הגיוס.
-אנחנו מתכננים לחיות ביחד. אני יודעת שזה ממש... "מתבגר" מצדי, אבל אולי אני צריכה לכתוב פעם פוסט על הקשר שלנו. ראיתי הרבה זוגות בגילאים שלנו ויותר, אבל אף פעם לא ראיתי חיבור כל כך עמוק ומשמעותי כל כך מהר. זו התאמה מושלמת, כמו כפפה. אין דרך קצרה (או אולי שום דרך) להסביר כמה יציבות ואהבה יש בקשר הזה, נטול תסבוכות, רחוק מהמתבגרת המתוסבכת שבי וקרוב יותר לאישה המצליחה שאני רוצה להיות יום אחד. הוא גורם לי להרגיש כל כך נאהבת- הוא שם לב לכל פרט, מהקימור של הגב שלי לצבע הלק הנוכחי. הוא שם לב לכל מצב רוח קטן, כל שינוי באווירה, ומתייחס אליי בעדינות. הוא משווה אותי לדמויות מציורים עתיקים ואומר את הדברים המדהימים שתמיד פינטזתי שמישהו יאמר, כאילו הצליח לקרוא את כל המחשבות האנוכיות ביותר שלי. אנחנו מסיימים כל שיחה באמירה "אני אוהב\ת אותך", ובכל פעם מחדש שנינו מתכוונים לזה. הוא ספונטני, אוהב את החיים, חברותי ומקסים. הוא מכיר את המשפחה שלי ואני את שלו (את אבא שלי הוא עדיין לא פגש). הוא מוכשר ויוצא דופן, יש לו שכל מדהים ואפס יהירות. יש לו זיכרון מדהים וידע כללי על אינספור נושאים- שיחה על מוזיקה איתו היא מסע של ממש. הוא לא מקטר אף פעם- לטוב ולרע. אם הוא לא מרגיש טוב, אם משהו מטריד אותו, ייקח לי הרבה זמן להוציא ממנו וידוי. יש לו אמות מוסר גבוהות והוא לא אוהב לכעוס (או לפחות להראות שהוא כועס). מה שכן, אני כבר מכירה את הניאונסים הקטנים כשמשהו מטריד אותו, ואני תמיד, תמיד צודקת בניחושים שלי. יש לו אינטואיציה שאף פעם לא ראיתי בגבר.
בקיצור, מגיע לכם פוסט.
-אני עוברת דירה בעוד כמה שבועות. נסיבות כלכליות. כרגע לא ברור אם נצטרך לעבור לבית הישן של סבא וסבתא שלי, או שנמצא דירה בזמן במסגרת התקציב. מצבנו הכלכלי לא פשוט, אבל אמא שלי ובן הזוג שלה סוף סוף גישרו על מערכת היחסים של "שותפים לדירה" שבה היו כבר הרבה זמן. הם חוזרים להיות זוג לאט לאט, ואני מקווה שהשינויים הקיצוניים שאנחנו הולכים לעבור עכשיו כמשפחה יעשו לנו טוב. האחריות כרגיל מכבידה על הכתפיים, ואני משתדלת לעזור בכל מה שאני יכולה. בסופו של דבר אני הבת ולא האם, ואני צריכה להבין עם עצמי שיש גבול לרמת ההזדהות שלי עם החיים של אמא. אני עדיין עובדת על זה.
-אני עדיין לוקחת כדורים ועדיין בטיפול פסיכולוגי (שהולך להידלל בכמות בעוד חודשיים בערך). אני עובדת על הבעיות שלי, כרגע בהצלחה רבה. דברים נראים טוב בשבילי.
-י"ב: מצלמת סרט גמר למישהי, מביימת סרט גמר לעצמי, עבודת גמר בפילוסופיה, בגרות חורף במתמטיקה 001 ו-002 (עברתי לשלוש יחידות סוף סוף והולך לי טוב בלי מאמץ מיוחד, כמו שרציתי), בגרות חורף בהיסטוריה ב' (לא עשיתי אותה בשנה שעברה בגלל משבר משפחתי), בגרויות בספרות, תנ"ך, אזרחות (כולל עבודת גמר מעשית), ספורט (אני חייבת למצוא דרך להתחמק מזה)... מבריזה יותר מפעם, אבל מצליחה להתחמק מציפורני הביורקרטיה (גם תום היה כזה). כמובן שעדיין מצליחה בלימודים.
-אני באימוני כושר קבועים פעם בשבוע (פלוס שניים-שלושה אימוניים במסגרת פרטית, לפי מה שאני לומדת באימונים). המאמן הוא קרוב משפחה ואנחנו צוחקים לאורך כל האימון, מה שהופך אותו לכיפי ומספק. אף אימון הוא לא בדיוק אותו הדבר. הוא טוען שאני לומדת מהר ושיש לי טכניקה טובה.
-יש לי כולסטרול גבוה ולכן אני משתדלת לשמור על עצמי שלא אשמין. ואכן, מאז תחילת תהליך הירידה שלי במשקל (שלא ברור בדיוק איפה התחיל), הספקתי לרדת ממידה 40-42 במכנסיים ל-37. BAM! 
אני יכולה לרדת עוד ובטח ארד עוד, אבל כרגע המשקל שלי יציב ואין לי סיבה.
-אני לא יודעת כמה דיברתי על זה פה, אבל אני חובבת יופי מושבעת (כל נושאי הטיפוח, וקוסמטיקה בפרט). זה לא השתנה אפילו קצת, אני עדיין מתייחסת לנושא כחלק אינטגרלי בחיי (אני דווקא לא משתמשת במייקאפ, שלא יכנסו לכם תמונות של שפכטלים לראש- אני משחקת בצבעים- עיניים ושפתיים לסירוגין. אני מתייחסת לזה יותר כמו תרפיה בעיסוק לעת בוקר ופחות כתהליך יופי הכרחי). אני אוספת מוצרים ושומרת עליהם בקנאות בשידה המסודרת למופת שלי. זה הדבר היחיד בחדר שנשאר מסודר באופן עקבי (אני לא יכולה לסבול תכשיר אחד שלא נמצא במקומו).
-אני ונמש בתנאים טובים, חברות טובות יותר משהיינו כבר הרבה זמן. אני מצלמת לה את הסרט והיא מצלמת את שלי. התסריט שלי יותר טוב, אבל לא באמת אכפת לי, כי הבגרות שלי היא הסרט שאני מביימת. אני ובלונדי גם כן חברות כרגיל- יש לה חבר עכשיו והם מאד מאוהבים (הוא היה הראשון שלה). הם ביחד בפלוגה כרגע, אבל הם הולכים לתפקידים שונים. יש עוד חברה שבטח הזכרתי פה, זו שיודעת הרבה שפות ותחרותית מאד (בייחוד עם ציונים), אבל אני לא זוכרת את הכינוי שלה פה. גם איתה הכל בסדר.
-ואם כבר מדברים על פעם ראשונה... כן, אני עדיין בתולה. מה שכן, זה הולך להשתנות בקרוב מאד (אני ותום הסכמנו שזה יהיה ספונטני, אבל אני די בטוחה שזה יקרה בסוף השבוע הקרוב, כשהוא חוזר הביתה. אבל אולי לא- נראה. ספונטניות). הספקתי לנסות הרבה דברים אחרים, וגיליתי הרבה דברים על המיניות שלי שלא ידעתי. למשל, אני לא יכולה לגמור כשאני לא לבד, אני עדיין מודעת לעצמי יותר מדי- לא משנה מה הוא מנסה (שהוא לא סקס של ממש). חוץ מזה, אני בסך הכל בת 17 (עוד כמה שבועות), יש לי עוד הרבה זמן להתחבר אל הגוף שלי ו"להתבשל". מה שכן, אחרי שיחה עם אמא הבנתי שגם היא הייתה כזו, והצליחה לגמור רק מסקס (מה שנכון כנראה עד היום, והיא אישה מנוסה מינית). כנראה שאצלי המצב יהיה דומה, לפחות עד שיהיה לי יותר ניסיון. מה שכן, 69 זה כיף. Enough said.
-אני ואבא מסתדרים בסדר גמור, אין דרמות מיוחדות מהחודשים האחרונים.
-אחותי הקטנה (בת ה-11) ילדה מאד מוצלחת- יפה, חברותית וחכמה. מה שכן, ילדים הם עם רשע וקנאי, והפופולאריות שלה בכיתתה הפכה גם לקללה שלה. היא סובלת מבריונות. אני חושבת שכרגע זה פחות נורא מקודם, אבל זה עדיין לא טוב. דחפו אותה, צבטו אותה, צעקו עליה וירדו עליה. כנראה שאפילו תכננו עליה חרם. היא קריזיונרית בעיקר בבית (מה שהתחיל רק לאחרונה, תחילת גיל ההתבגרות)- עם חברות היא אדם מאד נעים וטוב לב כרגיל, ובעצם עם כולם (כשהיא לא בהתקף תשומי\קריזה). לא מגיע לה.
-אחי (בן ה-13) בדיוק עבר בר מצווה לפני חודשיים. המפגש המשפחתי של שני הצדדים במשפחה בבית הכנסת היה מוזר ולא הכי נעים, אבל עברנו את זה. היה אירוע לכל צד של המשפחה- כמובן שהאירוע של אמא היה נעים יותר, אבל השקעתי בסרטונים שעשיתי לכל אחד מהאירועים (כן כן, ביימתי וערכתי -שני- סרטונים). כל אחד התאים לקהל- הקהל של הצד של אמא, המשפחתי והחם יותר, והקהל של הצד של אבא, העממי והפשוט יותר. בכל זאת שמרתי על טוב טעם, יש גבול לאן אני ארד בשביל לספק קהל של קופים. סורי, אני לא סובלת את הצד של אבא במשפחה.
בכל מקרה, הילד הורמונלי כל כך שזה נורא. הוא מדבר על הזין שלו (ובכלל על הגוף שלו) באופן אובססיבי. הוא נהיה היפוכונדר, ועסוק כל הזמן בשאלות של "מי יותר טוב" ו"מי יותר חזק". אנחנו קוראים לזה במשפחה "שאלות __" (ה-__ הוא השם שלו).
אני נשבעת, אני עומדת לקנות לו בובה מתנפחת. הילד הכריז, לא מעט, ש"ידפקו בדלת לפני שנכנסים", בקול רם ככל האפשר, וסגר את עצמו בחדר. תודה על המידע באמת.
-אני ודודתי, זו שנסעתי איתה לברלין, בקשר קרוב. אני מתקשרת אליה לנחמה כשאמא לא יכולה לנחם, ונסעתי כמה וכמה פעמים לישון אצלה (בבית המדהים והחדש שלה), או פשוט לבלות ערב\יום בנעימים. כשבן דודי גם היה בבית (זה שגר בברלין), זה היה אפילו יותר כיף.
פיו. וזהו להפעם!
מיידן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
