הכניסה מסביב

שיאללה. 

כמה זמן עבר. 

בבזיק של הרגע, נזכרתי בכלל שהיה לי בלוג אי שם, לפני כמעט עשור. 

ולמה נזכרתי?

בחור שדיבר איתי באותה תקופה הבליח בחיי באופן מפתיע. 

ואני קצת לא ידעתי איך לאכול את זה, די תפס אותי בהפתעה. מיד החזיר אותי אחורה.

אבל זה לא באמת מעניין, ולא לשם כך נתכנסנו.

אז ווטאפק. בטוח שיש עוד כאלה שזה קרה להם. נכנסו פעם לישראבלוג, שפכו את ליבם וכתבו מנימי נפשם. 

ואז החיים התקדמו, התגלגלולולולו, ולפתע בגלל דבר כזה או אחר הם נזכרו שכשהם היו טינאייג׳רים לוחמניים היה להם בלוג עם פוסטים כועסים.

קראתי את הפוסטים שלי, מהראשון עד האחרון, וזה היה קצת נחמד להיזכר. די שמח שיצרתי את הtime capsule הזאת שמאפשרת לפתוח מגירות מאוד ישנות, שמח שתיעדתי לפחות חלק מהמחשבות שלי ומהדברים שעברו עליי אז. 

והאמת? השתנה המון, אבל זה כאילו לא השתנה יותר מדי.

ברור שהחיים קצת שייפו את הקוצים החדים שהקפתי את עצמי בהם, והניסיון לימד אותי שהריכוך מתבקש, אבל בפנים אותו יצור רגיש וכועס.

שנורא רוצה שיאהבו אותו מצד אחד, אבל נרתע מאובר חיבוקים.

שנורא רוצה להרגיש שהוא הכי חכם, אבל לא אוהב את התחושה שכולם מסביבו פחות טובים. זה מוריד את הדרייב להצליח.

בקיצור, אז היום אני כבר בן 23. מבוגר לגמרי

אופישיילי מבוגר. 

במקום אחר לגמרי בחיים (פיזית, נפשית כאמור די אותו השטנץ). 

נעשה את זה קלישאתי - מה אני בן ה-23 היה אומר לאני בן ה-15-17?

קודם כל תירגע טמבל. אתה בסך הכל נער. החיים שלך לא מתפרקים, והמשברים שלך הם רק הטריילר למה שיבוא אחר כך. כנס לפרופורציה ותהנה מהחיים כל עוד אתה יכול. 

תעצור ותדאג לעצמך. תדאג לבריאות הנפשית המדרדרת שלך. אל תגיע למדרונות שהגעת אליהם. והשם יודע לאילו מדרונות הגעת. 

אל תפחד מעצמך, ואל תפחד להיות לבד. 

אל תאנוס על עצמך קשרים חברתיים. 

יש דברים שלוקחים זמן. יש תהליכים שחייבים לקרות, וחוויות שאנחנו חייבים לעבור. אחרת לא נגיע לאן שאנחנו צריכים.

בזמן שאני כותב את זה, אני גם מבין שאלו אותם הדברים שאני צריך גם להגיד לעצמי היום.

אמנם, כמו שאמר לי אותו אדם שצץ בחיי, אני היום יותר ״מתוחכם״ (בולשיט שאני לא באמת מאמין בו, אולי רק יותר זקן ושקול) אבל גם עכשיו אני אחרי כמה ימים מאוד לא מוצלחים שהביאו אותי לתהום רגשי די עצום. כמעט קרסתי אתמול פיזית בגלל הלחץ שאני נמצא בו (לימודים כמובןןןן). 

ואני חייב לעשות דברים יותר ברוגע. יותר בשלווה ויותר בקבלה עצמית.

ומשם הכל מתחיל. 

לקבל את עצמי ואת המצב, ולחבק את זה. כי זה מה יש ובזה צריך להשתמש. ולאט לאט משתפרים.

צריך לשנס מותניים, לא להתבכיין ולהתאמץ חזק חזק. (איך אמר עברי לידר - ״עכשיו חזק, להמשיך עם הדחיפה״).

אבל עם פאסון. לא להתחרע, כי אז מזיעים. ולהזיע זה לא כיף בכלל.

אז אני די בטוח שאת מה שכתבתי עכשיו, כתבתי לעצמי. ו-וואלה, יהיה נחמד להיכנס עוד כמה שנים ולקרוא גם את זה. גם אם אף אחד לא יקרא את זה לעולם.

זה נחמד להשאיר סימנים בדרך, ואז אחרי הרבה שנים להסתכל עליהם ולהיזכר ברגעים שהיו, ולא יחזרו עוד לעולם. 

בנקודות זמן מיוחדות שהחלטתי שהן מספיק חשובות כדי לכתוב עליהן משהו. 

כי זה מה שבונה אותנו בסוף.

מה שבטוח, לא אראה את זה בחיים לאף אחד מ״החיים האמיתיים״. שישאר חבוי ברשת.

אוהב אתכם.

כמובן, בהמשך למסורת עתיקת היומין שלי - אתן גם שיר נחמד כדי להנעים לכם את החיים - 

https://www.youtube.com/watch?v=_opF2Dn6Fk4

חיים של אהבה שלווה ואושררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!