לפי מערכת המשפט, לכל פשע יש מניע.
בין אם מדובר על פשע מעשי או תיאורטי. אם מדובר על פשע אמיתי, או כזה שנבדה ממוחו הקודח של יוצר.

לכל פשע יש את כלי הפשע. אקדח, לום, כרטיס מגנטי, מחשב משוכלל, תרסיס צבע, או סתם עט.

לכל פשע יש היסטוריה, המחשבות שהקדימו אותו, התוצאות הצפויות וההשלכות שיכולות להגרם בגללו.

לכל פשע יש את מבצע הפשע: אדם בחליפה או נער בשרוואל, קשישה בסינר או אישה עירומה. אולי הוא עצמאי, אולי עם משתפי פעולה.

בכל פשע יש קורבן. אנושי, לרוב. אולי דומם או על ארבע. אקראי או שנבחר בקפידה. קורבן שיפגע.

לכל פשע יש התחלה. נקודה קטנה ממנה עדיין קיימת יכולת חזרה, עד לשלב שכבר לא.

כל פשע מוגדר כפשע על ידי הסביבה, על ידי החברה, אולי על ידי המשפחה, ולפעמים, גם על ידי הפושע עצמו.

אז אני פושע. בעיקר כי אני מגדיר את עצמי ככזה. אני חוטא בכתיבה, כזו שמשחררת לחצים, פורקת מתחים.
סגרתי את הצורך הזה לעצמי, בעצמי, במשך זמן רב, אבל השד משתחרר מהבקבוק.

ולמה פשע, עולה השאלה ההגיונית?
כי יש קרבן אפשרי. קרבן סמוי, שאינו יודע שתחת אפו, רכוש אישי שלו נשדד ומחולק לכל דורש- חייו שלו עצמו.

ההיסטוריה תחשף לה, יחד עם המניעים, באופן טבעי עם הזמן. כלי הפשע מוצג על המסך.

ההתחלה, כפי שניתן לשים לב, היא ברגעים הללו, בהם עוד אפשר ללחוץ 'מחק', 'הקפא' או כל פעולה אחרת שתעצור את הפשע.

וזה משאיר אותנו עם מבצע הפשע. זה אני. ושלום לכם, משתפי פעולה חביבים. נעים מאוד.