בשלב כלשהו אתה מבין שאתה נאבק. אתה מתחיל לחשוב על מה היה אם, איך אפשר לעשות אחרת, ולמה בכלל עכשיו. אתה קם בבוקר, מסתכל על האדם לצידך שעדיין ישן, וטרם ניקית את קורי העכביש מהעיניים, תחשוב, מה קורה איתנו?

השאלה תטריד אותך גם בשעות שבאות לאחר היקיצה. ובינתיים, אחרי כמה דקות של בהייה, אתה תצליח להשתכנע ולקום מהמיטה. אמנם מוקדם בבוקר, ובתל אביב אנשים הלכו לישון רק לפני כמה שעות, אבל אתה לא באמת תל אביבי. אף פעם לא היית, וכנראה שגם לא תהיה.

אתה תקרטע לשירותים, תשתדל לנווט בחדר השינה הקטן והצפוף בלי לחטוף מכה באצבע הקטנה של רגל שמאל, וזכרונות מהריב התורן מאמש יתחילו לצוף.

תסגור את דלת השירותים רגע אחרי שהתחלת להתרוקן, כי נזכרת בריב ההוא, על כמה שזה מפריע שבשש בבוקר אתה משתין בקולי קולות. כבר למדת להשתין, כדי שהאור לא יפריע לו, אז תלמד גם להשתין בשקט. או לפחות, תנסה לשכנע את עצמך שזה אפשרי.

גירוד בדלת יזכיר שגם הכלבה רוצה להתפנות. האם היא הייתה חלק מהריב גם הפעם? או שהפעם שמה לא הוזכר?

כן, גם היא הייתה שם, בין כל שאר הנושאים האחרים. "היא עוד גורה, וצריכה הרבה ריצות, וזאת אחריות, מנגי, ואיך אתה תטפל יום אחד בילדים שלך, אם לטפל בכלבה אחת אתה לא מצליח". רבתם גם על הגינה הקטנה והלא מספיק מטופחת, וכמובן היה שם דיון נוקב על כסף, שגרם לך לרצות לקבור את עצמך, רק לא להגיב.

תפסת ברגע האחרון את הג'ירפה ששהחליקה מהארונית בכניסה לשירותים. אם היה אור, אולי היית נמנע מלהפיל אותה.

אתה מחבר להולכת על ארבע את הרצועה. אתה אוהב אותה, אבל קשה לך לראות אותה הופכת להיות כלי במריבות שביניכם. אתה אוהב גם אותו, אבל לפעמים זה מתבלבל עם הכעסים שצברתם בשנתיים שאתם יחד.

אתם תעשו סיבוב סביב הבלוק, תחזור הביתה ותצחצח ותתלבש ותתארגן לעבודה, ותעלת בזכרונך עוד שתיקה כבדה אחת.

אתה לא רוצה לפגוע בו. אתה רוצה שיהיה לכם טוב. לא תמיד אתה מבין אותו. אבל מנגד, גם הוא לא מבין אותך.

אתה תגיע לעבודה. המוח יתחיל בשלב כלשהו גם לתפקד באופן עצמאי ויפסיק רק להשמיע הקלטה של הריב מאמש (או שאולי זה היה מיום רביעי?).

בכוח האינרציה והמכניות, האילתור וחלוקת המשאבים שדווקא כן קיימים בך, תצליח לתפקד. על המסך שבראשך אתה חושב עליו. מסתכל מדי פעם על השעון ויודע שעוד מעט הוא יתקשר, ושניכם תדעו באיזה מצב רוח אתם נמצאים.

תקווה מנצנצת. אולי הוא יתחיל את היום דווקא בבדיחה?