הנה גילוי: אני עובד בשירות לקוחות. בחור בוגר, כמה שנים לאחר השחרור מהצבא, עם תואר אוניברסיטאי. ואני עובד בשירות לקוחות.

הנה עוד גילוי: גם אני אמרתי 'לי זה לא יקרה'. מתישהו לפני סיום התואר, כשחשבתי שבסיומו יחכה לי מנהל מכובד בחליפה ויאמר לי, 'מנגלור, בוא, שמרנו לך מקום במשרד שמשקיף לים התיכון'. תקופת המלצרות ושירותי הלקוחות מאחוריי, אמרתי.

טעיתי.

גילוי שלישי. אני לא סובל. גם השכר לא רע. אבל יש משהו לא נעים בתחושה שבתעודת הזהות תאריך הלידה מתייחס לצד הלא נכון של שנות השמונים. אני קשיש לעומת שאר העובדים.

בעולם האידיאלי שלי, שנה לאחר התואר אני כבר מנהל גדול, עם צוות קטן של עוזרים זוטרים, שמשנסים מתניים כל בוקר ועושים את העולם מקום טוב יותר לחיות בו.

בעולם מציאותי נטול חובב הג'ירפות, כנראה שהייתי מחפש את עצמי שמונה חודשים, וטס קצת לתאילנד, לראות אם אני מוצא את עצמי שם. הייתי חוזר לארץ כדי לגלות שעבודה עם אבא שלי זה בעצם לא רעיון רע, וחי עם ההורים עשור נוסף.

בפועל, חובב הג'ירפות מיסמר אותי לכסא מול המחשב, ואילץ אותי למצוא עבודה. 'אתה כבר לא סטודנט', הוא אמר-הזכיר לי, ואני, מוצמד לפינה, שלחתי קורות חיים לכל כיוון אפשרי. התגובות חזרה לא איחרו לבוא. מבדקים ומבחנים, ראיונות ושאלות, וכמה שבועות לאחר מכן סיימתי קורס. הפעם לא כסטודנט, אלא כאחד מהנציגים המבוגרים יותר במוקד שירות לקוחות טלפוני.

לי זה לא יקרה, אמרתי. נעשה את העולם מקום טוב יותר לחיות בו, חשבתי.

לא בדיוק.

קרוב לשנה מאוחר יותר, אני כבר לא יודע אם לסמן את המהלך הזה כנקודה לטובתו או לרעתו של חובב הג'ירפות.