חצי שנה ברמת גן. שישה חודשים של מגורים בדירה נהדרת, באיזור מרוחק. פרט לגיחה קצרה לברלין, התקשנו למצוא פעילויות מעניינות. הכל מרגיש תפל. המרחק השפיע עלינו. השכרת רכב לפי שעה לא נתן מענה - גם ברגעים בהם יכלנו לנסוע לאן שנחפוץ, תמיד דחקה השעה, והעלויות המצטברות במקביל.

אימא הבהירה שהריחוק הזה מורגש גם על ידם. את מספר הפעמים שביקרתי אצל ההורים בחצי השנה האחרונה, ניתן לספור על יד אחת. כך גם הביקורים אצל הוריו של חובב הג'ירפות. נתון דומה היה בכל הקשור לפגישות עם חברים, ויציאות משותפות. המרחק סירס כמעט כל נסיון לצאת את גבולות הרחוב, בעיקר בערבי שישי.

ממש כמו מרתף הבניין, גם אנחנו התמלאנו קורי עכביש, אבק, קור וריקנות. זוג ערירי שמביט האחד בשני, וממתין שיום נוסף יחלוף, רק על מנת שהיום הבא, שדומה לקודמו, יחל. במי שבת - קוראים עיתון, רואים המון סרטים בשידור חוזר, מטיילים עם ההולכת על ארבע, רבים, ומסיימים את היום.

שיא היום היה ונותר מפגש לילי עם חבורת עשר ורבע. האושר של ההולכים (ורצים) על ארבע חלחל והשפיע גם עליי. אבל... זה הכל.

בוקר שבת אחד שונה מהרגיל. לא עובדים היום. נרדמנו אמש מאוחר, בישלנו עד אמצע הלילה, ניקינו והברקנו את הסלון. התלבשנו חגיגי. תירגלנו חיוכים לא עייפים. היום קצת אחרת. ההורים שלי מגיעים לביקור. גם שלושת האחים.

יש לי יום הולדת.

יש לי אבא. יש לי אימא. הם נשואים זה לזו (כבר לא טריויאלי בימינו). 

יש לי שלושה אחים. אחות גדולה, 'אפה' (בעלת האף הגדול). אחות בינונית, 'פיפה' (פה גדול, דברנית לא קטנה). אח קטן, 'עיני' (עיניים גדולות ומהפנטות).  אני עבורם, אגב, 'שבי' (- ישבן גדול). ארבעה אחים שונים אחד מהשני בחיצוניות ובמתחומי העניין, אבל קשורים ומחוברים האחד לשני באופן מוחלט. חצי שנה ברמת גן, והם עדיין לא היו כאן בהרכב מלא. הסיטואציה הזו נדירה, ולכן- גם כל כך מיוחדת ומרגשת. התיישבנו בסלון, מחוייכים. 

פיפה הייתה הראשונה, כרגיל, לדבר, וסיפרה על הדרך האינסופית אלינו, ועל אימא ששאלה כל הזמן 'מתי כבר מגיעים'. אז שלפה צרור מכתבי ברכה מהמשפחה, והגישה לי. קראתי, ונמסתי לשלולית. 'אני אוהב אותם', חשבתי בלב. 'אני אוהב אתכם', אמרתי בקול. כמה אושר. חובב הג'ירפות הגיש כיבוד בינתיים, והתיישב במבט מוזר וקודר.

פיפה לא סמכה שהתכנית האומנותית שתכננו ליום הזה תהיה מעניינת מספיק (היא צדקה), ושלפה משחק שארגנה מבעוד מועד- 'מי אמר למי ובאיזה הקשר'. היא שקדה על משפטים רבים שהצטברו ונצרבו בתודעה המשפחתית, משפטים על טהרת ההומור הפנימי ['מי אמר למי ובאיזה הקשר:'הישבן שלך מעורר בי מחשבות', למשל]. השמש שזרחה לי מתוך הלב האירה כמו אלפי נברשות דולקות באמצע אולם אירועים חשוך. החובב, שהכיר את ההומור המשפחתי רק בחלקו, שמח לגלות פרטים נוספים שטרם הכיר. אפילו ההורים נראו נינוחים במעמד הזה, וחודשים רבים של מיעוט ביקורים קיבל רוויה מלאה.

'גם לי יש משחק', אבא אמר, והושיט שתי כפות ידיים קפוצות לפנים. 'באחת הידיים יש לך מתנת יום הולדת ממתינה. ביד השנייה- גם כן. באיזו אתה בוחר?'

המחשבה הראשונה הייתה- כסף' כי זה הדבר הנחוץ ביותר, תמיד. אבל המבט הממזרי שלו בעיניים אמר שזה משהו אחר. החיוך של פיפה, המבט של עיני, הנשימה העמוקה של אפה, ו'קדימה, תבחר כבר' של אימא, שלחו את שתי ידיי הפתוחות קדימה.

אבא פתח את כפות ידיו.

מפתח כסוף נחת לו שם, ביד אחת. מפתח זהה נחת ביד השנייה.

אוטו. רכב. מכונית. כלי ממונע. הגה. גלגלים. תחבורה. התניידות. קופסאת פח שיכולה לקחת אותנו מכאן לשם. עצמאות.

'אתה מבין', הוא אמר, 'התגעגענו אליכם בארוחת שבת. עכשיו נראה אתכם מעיזים לא מגיעים לבקר!'

נסענו לכיוון הים, כאשר ההולכת על ארבע מרחרחת את הרחוב מבעד ל'מקולפת'. נכון, היא כבר בת עשר שנים. הריפוד משופשף וצריך שאיבה רצינית. הרדיו מקרטע, וגם המזגן. כל אלו משניים לעצם היכולת לנהוג לראשונה ברכב שלי.

החובב כבר תכנן איך אסיע אותו לעבודה כל יום, איך נחרוש את הארץ עם הרכב, בסיבוב בין צימר אחד למלון אחר. כל מה שניתן בכדי לשהות ברמת גן כמה שפחות. הוא ציין שירוק מקולף זה ממש לא באופנה היום בכל הקשור למכוניות, , אבל לאחר מכן כל שנשאר היה לשמוח על העובדה שיש לנו דרך לצאת מהשגרה המעיקה, ולו לכמה שעות מדי יום.

ניסיתי לדובב את החובב. להבין מה היה שם, בביקור של המשפחה שלי, שגרם לו לחוסר נוחות. 'התחבקתם', הוא אמר. 'גם אמרתם אחד לשני 'אני אוהב אותך'', הוא בהה בשמשה הקדמית, ואני הרמתי גבה. 'נכון... ' רמזתי לכך שאני ממתין להמשך המשפט, שלא הגיע. החובב קפא, עם שפה משורבבת קדימה, עם אמירה שעומדת על קצה הלשון, ולא יוצאת. 

החנתי את המקולפת סמוך לחוף הים. ההולכת על ארבע המתינה לדלת שתפתח, ואני פשוט המתנתי לחובב.

ואז זלגה לו דמעה, ועוד אחת.

'הם אף פעם לא אומרים לי את זה'.

ואז הבנתי. חובב הג'ירפות, בן יחיד להוריו, שקיבל כל מה שרצה, אוכל, בגדים, משחקים, טיולים מסביב לעולם- לא קיבל את החום הפיזי שהיה תמיד חלק מהמשפחה שלי וההתנהלות שבתוכה. זה לא חסר לו אי פעם, עד שנחשף לזה- דרכי.

ובתור מי שתמיד ידע לבקש, וגם דאג שיקבל כל שרצה, החובב הבין שכאן הוא עומד בפני משהו שיהיה לו קשה לקבל מההורים שלו.

ואולי, מכל הדברים שקיבל כל חייו. זה היה מה שחסר לו באמת?

ישבנו שם עוד שעה ארוכה, מביטים בגלים הרחוקים, שקטים ורגועים. 'תמיד יהיה לי חיבוק בשבילך', הבטחתי לו. והוא חייך.

ותמיד היה לי חיבוקים בשבילו. 

אבל חובב הג'ירפות לא תמיד ידע מה לעשות איתם.