סדר היום שלנו השתנה לאחר שצמר הצטרף לחבורה. גור בן חודש דורש הרבה התייחסות: חינוך לעשיית צרכים, הרבה יציאות לטיולים, מה הוא לועס, והיכן הוא מסתובב.

בהתאם, שעות השינה שלנו הצטמצמו. החובב הביא כלוב הטסה קטן, לשעות הלילה, ובמהלך היום ההולכת על ארבע שימשה בייביסיטר- שיחקה עם כדור הצמר המתוק הקטן, וחיממה אותו כשצריך.

חשבתי איך להרחיב את תחומי המשחק של השניים. הפתרון שנמצא היה החצר- בחלקו  שטח חולי, בחלקו מרוצף, אך בעיקר - לא מתוחם, ופתוח לכיוון הרחוב. גם התגעגעתי למשחקים שלי כגנן חובב, לשתילים ולעציצים. הפתרון קיים, אך זמן רב עבר עד שביצעתי בו שימוש.

הטריגר לפעולה היה טכנאי אקראי שטייל בחצר שלנו ללא מפריע. ואז החלטתי שהדבר הראשון שעושים בחצר- זה גדר. החובב מדבר על זה כבר חודש שלם, בדק הרבה אתרים שהציעו פתרונות גידור- עץ, פלסטיק, ברזל, במבוק- אך המחירים הבהילו אותנו (= אותי) כך שלא הרשנו (=הרשתי) לעצמנו לבחור באפשרות הזו.

ההחלטה התקבלה ברוב קולות ביני לבין עצמי- אני אבנה גדר! איך? עם כל מה שאמצא. מגורים של קרוב לשנה וחצי בתל אביב לימדו אותי שבכל רגע נתון יש בעיר הזאת כמות ציוד שנזרק על ידי התושבים, שיכול בקלות לרהט דירה שלמה. אז למה שלא אמצא משהו שבעזרתו אוכל לבנות גדר?

במשך כמה ימים חיפשתי כל דבר שיכול להיות לי לעזר. לא התאמצתי במיוחד- ברחוב המקביל נמצא לול תינוקות מעץ, מפורק לחלקים. טיול לצידו השני של הרחוב גילה מספר לוחות פרקט, פגומים לריצוף, אך עבורי - פשוט מציאה. אספתי גם כמה אדניות מיותמות, ושני מדפים עבים. הכל הוחבא מאחורי העץ הענק בחצר, ולחובב הג'ירפות לא גיליתי דבר, עד לרגע שהגדר תהיה מוכנה.

הקצתי לעצמי יום חופש, יצאתי מהבית, רכשתי קופסא של מסמרים ארוכים ועבים, והמתנתי כשעה, עד שחובב הג'ירפות יצא לעבודה. ואז, 'בוב הבנאי' הפנימי שבי יצא לדרך. מתא המטען שבמקולפת הוצאתי את חפירה  ומסור שהבאתי מההורים, שלפתי את המקדחה מהארון, ויצאתי לעבודה. חפרתי מספר בורות שישמשו את היסודות לגדר, מדדתי גובה, רוחב, ניסרתי את חתיכות הפרקט, פירקתי לגורמים את חלקי הלול, קדחתי, מיסמרתי, ובניתי גדר לתפארת, דרכה רק חתולים גמישים במיוחד יוכלו לעבור. ותוך כדי עבודה, הערב התחיל להשחיר מסביב, החולצה נדבקה לגוף, הגב והרגליים כאבו מהמאמץ, אבל ברגע שנשענתי לאחור, לא יכלתי שלא לחייך חיוך רחב.

אמנם נותר כחצי מטר בין הגדר לקיר הדירה שנותר לסיום, אבל העשייה הזו מילאה אותי סיפוק,ודמיינתי את תגובתו של חובב הג'ירפות לביצוע הלא-רע-בכלל הזה. כדי להשלים את תחילת המהפך הגינתי מסביב, את המדפים התאמתי לרווח בין העץ הגדול שבחצר, לחומה שצמודה אליו- ויצרתי מקום להניח חלק מהצמחייה ששרדה את המעבר מרמת גן חזרה לתל אביב.

לילה, חובב הג'ירפות בדרך הביתה, אבל החושך שבחוץ ימנע ממנו לראות את הגדר. הבית עבר ניקוי מכל סימן לעבודות הבינוי שהיו במהלך היום, צמר הוצא לטיול, סורק למשעי, סיים ארוחת ערב, והתחיל לנשנש את אוזניה של ההולכת על ארבע. ואז החובב הצטרף אלי, אוסף לחיקו כוס ויסקי עם קרח, ומבטו הבוחן מנסה לגלות את הגורם לאור שבעיני.

'הפתעה', לא הייתי מוכן לגלות לו כלום - והחובב החליט לנסות ולנחש.

והלוואי שלא היה עושה את זה.

"הכנת לי ארוחת ערב רומנטית?". לא.

"אתה הולך להפתיע אותי ליום השנה השלישי שלנו בעוד שבועיים? צימר? טסים לחו"ל?!? טבעת!!!". לא. משהו... פשוט יותר.

סיכה דקה התקרבה באופן מסוכן לאגו שלי, לגאווה הפנימית, לתחושת הסיפוק.

"כמו שאני מכיר אותך, שאתה אומר משהו קטן, זה באמת משהו קטן." החיוך שלו כבה, והוא בחר להעמיק את ההיכרות שלו עם הכוס שבידו.

מחר בבוקר אני אראה לך! ניסיתי להחיות את הציפיה של החובב.

"טוב", הוא סיכם את השיחה בחיוך רפה, שנדלק מחדש רק כאשר צמר החל ללקק את כפות רגליו.

שעה מאוחר יותר, שכבנו במיטה, גב אל גב. הראש שלו פשוט לא הלך למקום כזה. הוא הרי יודע להעריך את הדברים שאני מבצע, בעיקר כשמדובר במשהו שעשיתי במו ידי, כבר ראינו את זה בעבר, כשבמשך שעות ציירתי עבורו ג'ירפה. התמונה מונחת בארונית שלצד המיטה. זה לא שהוא זרק אותה. הוא יופתע בבוקר. זה ברור. חיכתי לעצמי חיוך קטן, את החיבוק שרציתי כל כך אני אקבל בבוקר, ונרדמתי.

השכם בבוקר, החובב מדדה אחרי לחצר. הוא הביט בגדר, שהביטה בו חזרה. אדישות הדדית.

'היא לא גמורה'. הוא ציין את המובן מאליו. "מתי עשית את זה?" אתמול, כשסיפרתי לך שהייתי בעבודה. "זה מה שעשית אתמול במקום עבודה? לא עדיף היה לעבוד ובכסף לשלם למישהו שיעשה את זה עבורך? ובאיזו קלות סיפרת לי במהלך היום שיש לך יום מטורף ושאתה לא יכול לדבר איתי... כל פעם שאתה 'עמוס' בעבודה אתה בעצם עושה משהו אחר? הייתי צריך לדעת לא לצפות למשהו, כשאתה אומר שזה משהו קטן. לא צריך לצפות ממך בכלל למשהו. אני חוזר לישון."

הסיכה הדקה חדרה בכל כוחה, והוציאה את כל האוויר והאור שהיו שם בפנים. הבטתי בגדר, שעדיין נראתה די משועממת מכל השיחה שהתנהלה מולה. כל שהתחשק לי באותו רגע היה לבעוט בה ולהעיף אותה מהעיניים שלי. וזה בדיוק מה שעשיתי. בעטתי. חזק. הגדר לא זזה לשום מקום, אבל לי כאב מאוד. מסתבר ששפרקטים ולולי תינוקות לא מתרסקים מהר כמו האגו שלי, שנופץ לרסיסים, ושחפרתי יסודות עמוקים מספיק.

האם היסודות של מערכת היחסים שלנו עמוקים מספיק גם כן?