המשך ישיר לזה

אני ואחותי מטיילים ברחוב, נהנים מהקרירות המתגנבת. התקשתי למצוא את המילים הנכונות, אבל היא סבלנית. סוג של מועקה כזו לא אפפה אותי די הרבה זמן. חצי מיום הכיפור עוד לפנינו. המשכתי לדבר.

השגרה חזרה במהירות ביום שלאחר השיחה בה הצבתי תמרור אזהרה גדול לחובב הג'ירפות. החובב השאיר אותי בסוג של מתח - נתן לי הרגשה שאני זה שצריך להתאמץ, כדי שלא אשים לב שגם החצי שלו במערכת היחסים הזו לא מושלמת. הוא המשיך להתעלם מכך שלעצמו הוא סלחן במקומות בהם כלפיי הוא קפדן. כלים שהושארו בכיור. נעליים בסלון. נמאס לי לדון איתו בנושא. בחרתי לבטוח בו, לסמוך עליו. גם כשלא תמיד זה מובן מאליו.

כבר תקופה ארוכה שהוא מחזיק בכרטיס אשראי שלי. פעם אחת שאלתי על חיוב לא ברור. הוא כעס עליי, על חוסר האמון שלי בו, והחזיר לי את הכרטיס. נאלצתי להתנצל. לא עוד.

יומיים- שלושה לאחר השיחה, פירוט האשראי של החובב נשכח על שולחן הסלון. בחנתי אותו, מסוקרן לדעת אם החובב אכן חתך בהוצאות כפי שהבטיח. אך משהו לא היה לי ברור.

"חובבי, זוכר את הספות שזכית במכרז האינטרנטי לפני שנה? אלו ששילמנו עליהם חצי מחיר בגלל טעות של האתר? הספות שכעסתי שהזמנת כי לא הודעת לי עד שהן כבר היו בדרך? הספות שביקשת שעליהן אני אשלם? אז... אולי תוכל להסביר לי את זה?" והגשתי לו את הפירוט.

"ידעתי שלא תסכים לספות במחיר האמיתי שלהן." הוא אמר בקלילות מרגיזה, כאילו שזה הדבר ההגיוני ביותר בעולם.

"אתה רוצה להגיד לי ששיקרת לגבי המחיר, והוא בעצם כפול ממה שידעתי? אנחנו משלמים סכום עצום על ספות שבכלל לא רציתי, ועוד אמרת שזו הייתה מציאה של ממש! חשבת שלא אגלה שאתה משלם גם כן על הספות?"

החובב הרים אליי עיני עגל, כלא מבין על מה המהומה, ושאל - "אבל אתה שמח שקניתי אותן, לא? תראה כמה אתה משתמש בהן!"

לקרוע. לחתוך. לשרוף. לפרק. להטביע. לקלף. להשמיד. כל הדברים האלו עברו בראש, כשהבטתי בספות הללו, שכעת מסמלות את האמון העיור שנתתי בחובב. וחשבתי על רכישות שונות - הסירים הקרמיים- האם באמת זכה בהם, או שהוא שילם עליהם בחשאי? בגדי הקיץ- האמנם הייתה מכירת חיסול? והשואב? ומתקן המים? והטיסות הרבות לחו"ל- כמה אמון נתתי באדם שכבר לא ברור לי מי הוא!

החובב שם לב לאש בעיני. "אתה יודע, מנגלור- כשהכרתי אותך לא היית כזה. היה קליל יותר, זורם יותר. למה אני לא מקבל את אותו האדם, מה השתנה בך כל כך?"

"אתה, חובבי, אתה זה מה שקרה לי. הנסיונות שלך לשנות אותי לחלוטין הצליחו, והפכתי לאדם אחר. תתמודד עם היצור הזה שבנית. אני לא מי שהייתי, כי עשית הכל כדי שלא אהיה מי שהייתי."

יצאתי לנשום קצת אוויר, "אל תחכה לי".

הסתובבתי במקום המפלט שלי לאורך החוף, ונזכרתי שזו הפעם השלישית בה אני מתהלך על שפת הים, וחושב על עתיד הזוגיות הזו. חושב קדימה, חושב אחורה, מהצדדים, מהעומק ומהשטחיות. התיישבתי על החול, מתעלם מהמכנס המתלכלך. הוצאתי את הנייד, והתחלתי לכתוב, עד שהתוצאה מצאה חן בעיני.

שיר. קטן ופשוט. רק כשהרגשתי שהוא גמור חזרתי הביתה. החובב כבר ישן. נכנסתי לצידו, ונרדמתי במהרה.

הימים הבאים עברו בשגרה מוחלטת. הרגשות שלי התבשלטו על אש קטנה. לראש השנה הגעתי להורים לבד. ביום כיפור ארגנתי לעצמי ולהולכת על ארבע תיק, לפני שנסעתי להורים. הספקתי לזרוק חיוך קטן וחסר משמעות, כשהחובב לחשש שוב בקולו הילדותי, הזועק לחיבוק ואהבה- 'נתראה מחר, נכון?'

"ועכשיו, מה? שאלה אותי אחותי. צהרי יום כיפור, הצום יישבר בעוד כמה שעות. הרמתי כתפיים. אני לא יודע. אני אוהב אותו, אבל... אני לא יודע אם אני עוד מסוגל לסמוך עליו. אם באמת יש לנו עתיד.
 

עוד כמה שעות חלפו. החושך ירד, והצום הסתיים. הרמתי אליו טלפון.

"היי, חובבי".

"היי, מנגלור." שתיקה קצרה. "מתי אתה חוזר הביתה?"

עוד כמה רגעים של שתיקה.

"אני לא חוזר הביתה, חובבי. אני נשאר כאן. אני לא רוצה להמשיך יותר".

ושוב שתיקה. 

הרבה יותר ארוכה.