פתחתי את הדלת לבית. צמר כשכש לקראתי, ורחרח את כפות רגליי.

אני בדירה שלנו. נשמתי עמוק. הכל נראה אותו הדבר, למראית עין. כאילו כלום לא השתנה ביומיים האחרונים.

אבל... הכל השתנה. בעוד כמה רגעים זאת כבר לא תהיה הדירה שלנו, אלא הדירה שלו. ההולכת על ארבע וצמר ייפרדו- היא איתי, והוא איתו. כמו ילד שנכנס לראשונה לבית זר לחלוטין, נמלאתי תחושת מציצנות, סקרנות וחשש.

המטבח היה נקי ומצוחצח. מזגתי מים מהמתקן שעל השיש, מזכיר לעצמי שמותר, גם על המתקן הזה אני שילמתי, וזאת לא גניבה. הבית היה שקט באופן מבהיל, פרט לטפיפות הרגליים הקלילות של צמר על המרצפות.

נכנסתי לסלון. החובב תמיד אמר לי שאצלו פרידות הן עניין מהיר מאוד, והוא חותך ומוחק כל זכר, בלי להביט לאחור. כנראה כדרך להגן על עצמו מהתמודדות עם המציאות. לו רק יכלתי גם אני ללחוץ על כפתור ולהמשיך בחיי.

החובב לא בזבז זמן. ערימות מסודרות של ארגזים, תיקים וקופסאות מלאות בחפצים שלי- בגדים, ספרים, חפצי נוי, ציוד כתיבה, מברשת שיניים. הכל ארוז, מוכן ליציאה מהירה מכאן והלאה. לקחתי את הזמן. אני לא ממהר לשום מקום. לא היה חשש שהחובב יצוץ- הוא טרח שהמשמרת שלו תהיה בשעות שאני מגיע לאסוף את החפצים שלי.

ביומיים האחרונים דיברנו כמה פעמים. הוא ניסה להבהיר, להצדיק, לפשר, לגשר. אבל עבורי זה היה מעט מדי, מאוחר מדי. 

ולמרות זאת, הוא חשוב לי. יש בי כל כך הרבה כעסים כלפיו, אך גם חיבה. התגעגעתי לחיוך השובב שלו, לצחוק המתגלגל. לתובנות המדויקות שלו. אולי אני עושה טעות, חשבתי תוך כדי העמסת הארגזים אל הרכב. אולי ננסה שוב, בפעם המי-יודע-כמה. 

ואולי לא, עניתי עשרים דקות מאוחר יותר, תוך כדי התיישבות על ספת העור. שנאתי כל רגע בו אני לא זז, לא מתקדם. אני שונא סופים. אני לא מסוגל איתם. קשה לי לחשוב על הרגע שאחרי הסוף. מה קורה שם? איך מתחילים התחלה מההתחלה?

אספתי עציצים מהגינה, מביט בגדר שכבר לעולם לא אסיים. אספתי כלים מהמגירות במטבח, והבחנתי שהמקרר ערום מכל התמונות המשותפות שהיו שם עד שלשום. הכנסתי את האקווריום הקטן בזהירות לרכב, וחשבתי שאת צמר אוכל להוציא לפעמים לטיול כשהחובב לא בבית. נזכרתי שהחובב לא יאפשר לי להמשיך ולהחזיק במפתח. זה גם יעצור אותי בשחרור של ממש, מהיכולת להתקדם. ההורים והאחים כבר מודעים לכך שאני חוזר לגור 'בבית'. אבל לא דיברתי על כך עם אף אחד אחר מלבדם. כמה זמן אוכל לשמור את זה לעצמי?

כתבתי לו מכתב שמסביר על מה ולמה, יודע שגם בפעם השלושים ושבע הוא כנראה לא יבין. כתבתי את מילות השיר שכתבתי בים. ככל שאני קורא אותו יותר, אני מבין שהקטע נכתב מתוך תת מודע עייף ורצוץ.

השארתי את הדף עמוס המילים על השולחן. הוא לא יפספס אותו. הבטתי סביב, לעשרות הג'ירפות שהביטו אליי מהמדפים והארונות שבדירה. מבטי אבן ובד, פלסטיק ומתכת, קש וזכוכית. אולי ככה הוא רצה אותי, עברה לי מחשבה קצרה. סטטי, קפוא, מחייך אליו בלי סוף וממתין להחלטתו- איפה אונח הפעם. אבל לא עוד. לקחתי על כתפי את התיק האחרון, נפרדתי לשלום מצמר, ונעלתי מאחורי את הדלת.

"וזה לא ככה שרציתי להמשיך,

עם סודות, כעסים וחצאי אמיתות.

ותמונה על החוף שראיתי בה שניים

הלך רק אחד, עמוס מחשבות.

ו'מחר' יהיה כשלשום וליל אמש

זה 'עכשיו' שנשאר קצת לבד בהמון.

ולמה זה כך? כל אחד כבר יודע:

בין אבחר כך או כך, אבחר לא נכון.

וסוף שצריך להיות שלנו ביחד-

הופך לעוד יום עם מרחק לאחות.

והביתה אשוב, אחייך אל עיניך

ומייד שוב נתחיל בלרצות לנסות"

39. אפילוג, או- פרולוג?

חובב הג'ירפות ואני ניהלנו מערכת יחסים במשך למעלה משלוש שנים. שנה אחת בקשר של 'סופי שבוע', ועוד שנתיים, בשלוש דירות שונות. מתישהו לאורך הזמן הרגשתי שאני לא מוצא דרך לבטא את עצמי, את רצונותיי, תחושותיי, באופן שהאדם שאמור היה להיות הקרוב לי ביותר יבין. הרגשתי שחייתי את חייו של אדם אחר.

כך נולד לו הפשע המושלם. כתיבה מתחת לאפו של החובב. הוצאת הבפנים אל הבחוץ, כאשר משתפי פעולה ישנם בשפע, מוכנים להיות אוזן קשבת ברגעים היותר והפחות נעימים. היות והכתיבה נעשתה לרוב ממרחק של זמן, לכתוב את החוויה היה סוג של שיקוף מציאות מחדש. וזה עבד. ממרחק של חודשים רבים, אני יכול להגיד שכתיבתם של המילים שמעולם לא נאמרו, או שלא נשמעו כפי שאמורים היו להיות, ניקה בי חלקים אפלים ומכוערים.

הפרידה גרמה לערבוב הקלפים שבחיי, ואילצה אותי לפנות לכיוון שונה. ניצנים של שינוי החלו לנבוט, ולא יכולתי להמנע מהתחושה הזו, שפרק חדש עומד להתחיל.

אבל לפני כן, הייתי רוצה לספר לכם על מה קורה כשהווה ועבר נפגשים.

תודה על הקריאה וההתעניינות עד כה. זה נעים ומחבק. ההמשך יבוא.