לטובת מי שהסתקרן/מסתקרן לצלול לתוך הבלוג, אבל נבהל מקרוב לארבעים פוסטים/פרקים לא קצרים,
הנה סיכום קצר של מה היה לנו עד כה.

קוראים לי מנגלור. או לפחות כך אני מכנה את עצמי בתקופה הזו של החיים. הכינוי משתנה כל תקופה מסויימת, כששינוי גדול ומשמעותי מתרחש.

לפני כן הייתי 'המפקד' במשך כמה שנים. היו כמובן גם גלגולים אחרים לפני, הרחבה בנושא נמצאת כאן.

סיימתי בזיעת אפיים תואר ראשון לפני כשנתיים, והיום אני עוסק בתחום שלא קשור לתואר כלל, ולא מרוצה מכך כל כך. הרחבה על זה- כאן.

אני השני מבין ארבעה אחים, בן לשני הורים שעדיין נשואים זה לזו (כבר לא מובן מאליו בימינו), בעל רכב מתקלף וגדל מידות (שקיבלתי במתנה כאן), ובעלים גאים של כלבה מקסימה, שעירה וגדולה בת שנתיים וחצי, העונה לשם 'ההולכת על ארבע' (נכנסה אל חיי כאן). גם לה, כמו לכל הדמויות בבלוג, הכינוי מתאר את מהותה או היבט מסוים מחייה.

חברי הטוב ביותר, 'טורף הפרגיות', חובב הנשים והצמחוני לשעבר, איתו נוצר נתק תקופה ארוכה, אך לקראת חתונתו של 'ארך הרגליים' הוא חזר לחיי. (ניתוק כאן וכאן, חיבור כאן וכאן).

אני איש מילואים פעיל (לדוגמא), עם תחביבים של גידול צמחים (חוקיים!), גידול שיער, גידול דגים, ובשנה האחרונה, גם גידול המינוס בבנק (כאן).

בשלוש השנים האחרונות הייתי בן זוגו של 'חובב הג'ירפות', מערכת יחסים שכללה אהבה אחת, שני אנשים שונים זה מזה,
שלוש דירות משותפות בהן גרנו, ארבעה טיולים בחו"ל, חמישה כלבים, ושישה ימי הולדת במצטבר.
היו שם גם:

עשרות פסלוני ג'ירפה שמילאו כל מקום פנוי במדפים, בארונות ובשידות, מזכוכית, מתכת, אבן, קש, פלסטיק ובד, 
מאות שיחות, ריבים, ויכוחים ודיונים לגבי ההתנהלות שלנו כזוג, 
ואלפי רגעים קטנים קטנים של רגשות ותחושות ומחשבות, שהכריעו בסופו של דבר את ההבנה שההתנהלות הזוגית הטובה ביותר שנוכל לייצר, היא לא אחד עם השני.

מערכת היחסים הזו היא החוט המקשר בין כל הפרקים/פוסטים המופיעים תחת מה שהגדרתי 'כרך ראשון' (כרונולוגית זה התחיל כאן והסתיים כאן).

אני וחובב הג'ירפות נפרדנו. הוא נשאר בדירה בה גרנו בתל אביב, ואני חזרתי לבית ההורים המרוחק, לאסוף את עצמי ולהתחיל מחדש. 

אתם מוזמנים להצטרף.

01. המגדל

הנוף היה מעורפל. קרני השמש האירו דרך החלונות המקושתים הגבוהים שבמגדל, ואני עמדתי במרכז החדר הקטן, המרוצף באבן גסה. הסתובבתי ברחבי החדר, מזהה חלונות רבים, חסרי מעקה, משקוף או זגוגית, ונזהרתי שלא להתקרב יותר מדי אל עבר החלון. לא ידעתי בדיוק באיזו קומה אני נמצא, אבל הדרך מטה נראתה ארוכה מכדי שארצה להתנסות בה.

חשבתי שהייתי היחיד שהמתין שם, עד לרגע שהרגשתי דחיפה חזקה בגב. עפתי שני צעדים קדימה, מבוהל ומבולבל, והסתובבתי לראות למי שייכות הידיים קוראות התיגר.

חובב הג'ירפות ניצב שם, מבטו הדרוך והממוקד מרוכז בי. לא הייתי מוכן לזה, ועוד לפני שהספקתי לפצות את פי, החובב התקדם לקראתי, ושוב דחף אותי. גם הפעם לא הייתי מוכן לזה, אך הצלחתי לדלג שני צעדים נוספים, לאחור, ולהשאר על הרגליים. 'מה אתה עושה', שאלתי אותו, והוא קרא בקול- 'בוא איתי', וזינק אליי שוב, ודחף אותי בשלישית, מקרב אותי אל קירות החדר. לא הבנתי אותו. לא הבנתי מאיפה הוא הגיע. לא הבנתי מה בדיוק הוא רוצה ממני.  'לבוא איתך לאן? אני לא רוצה לבוא איתך!', והוא בתגובה דחף אותי פעם נוספת, לא מסיר ממני את העיניים הכהות שלו. הוא לא שם לב שאנחנו כבר ממש קרובים לחלון? הוא לא מודע שזה מסוכן, שהתנהגות כזאת יכולה לגרום לנו ליפול?

'בוא איתי!' החובב קרא בקול גדול, וזינק לקראתי קדימה. לא היה לי זמן לחשוב, או לענות, או להגיב. רק הספקתי לזוז צעד אחד הצידה, ובלי שיכלתי לעשות משהו בנידון, ראיתי כיצד חובב הג'ירפות פספס התנגשות נוספת בגופי, ממשיך ללא יכולת לעצור קדימה, אל מבעד החלון הגדול, המקושת, חסר המעקה, משקוף וזגוגית, ונופל מבעדו מטה, לבד.

פתחתי עיניים. דפיקות הלב שלי הורגשו בחוזקה מבעד לחזה, ובמשך כמה רגעים נמנעתי מלזוז, כדי שלא להעמיס יתר על המידה על הגוף המתמודד עם ההתרחשות האחרונה. 
את ההולכת על ארבע, שבהתה בי ממיטתה שבקצה החדר, זה לא ריגש במיוחד, והיא מייד זינקה לקראתי בליקוקי בוקר טוב. באיטיות שלחתי יד לקראתה מבין קפלי השמיכה, חייכתי אליה, וליטפתי אותה ברכות.

גם הבוקר התעוררתי עוד לפני שהשעון המעורר נכנס לפעולה. ייקח לי כנראה עוד זמן להתרגל מחדש לשינה בחדר בו קרני השמש אינן נחסמות על ידי וילונות עבים.

התיישבתי במיטת הנוער שלי, מביט סביב לחדר ההתבגרות שלי, שכמעט ולא שינה את דמותו בשנים הרבות מאז שעזבתי את בית ההורים. ארגזים רבים עוד נותרו מלאים, סגורים וחתומים בערימות בחדר. שקיות בגדים גדולות המתינו לפירוק ומיון. כבר ארבעה ימים שאימא מכילה בסלחנות את תחושת המחסן שיצרתי בחדר. אני מניח שנותרו יומיים של חסד לפני שהיא תרשה לעצמה להחזיר אותי לגיל העשרה, ולדרוש ממני לסדר את החדר.

טיילתי ברחוב השקט עם ההולכת על ארבע, נהנה מאוויר בוקר קריר. ארגנתי תיק לעבודה. הנעתי את המקולפת, והתחלתי עוד יום של שגרה בתקופה שאינה שגרתית. לחזור להורים משמעו מסע תחבורתי ארוך לרכבת, ומשם לאוטובוס, ומשם ברגל לעבודה, ובערב כל הדרך הזו מחדש, בסדר הפוך. טרחה קטנה לעומת תקופה בה ההורים מחבקים את בנם המשקם פצעים פנימיים.

התיישבתי בכיסא המרופד שברכבת, והשענתי את הראש על החלון, בוהה בנוף המטושטש שבצידו האחר. בלי משים, המחשבות שבו והתמקדו בדחיפות ובמבטים של חובב הג'ירפות.

הוא כמעט והצליח לדחוק אותי אל מעבר לקצה. הוא הניע את עצמו. הוא הפיל את עצמו. הוא ניסה להפיל אותי יחד איתו. ניסיתי לעצור אותו, וכשנכשלתי בזה, התחמקתי מהמכה האחרונה במה שנדמה כרגע האחרון ביותר. ביקשתי לשרוד. אמנם זה היה רק חלום, אבל לא הצלחתי להתנתק משאלה אחת מציקה- למה תחושת האחריות כבדה עלי כל כך?