תקציר הפרקים הקודמים
מנגלור, בחור בן 29, נפרד מבן זוגו חובב הג'ירפות לאחר שלוש שנים ו39 פוסטים שונים.
הפוסטים ממתינים לקריאה תחת 'כרך ראשון: מנגלור וחובב הג'ירפות".
מנגלור חזר לבית ההורים, וחלם חלום פרידה מחובב הג'ירפות ומהתחושה שהוא חי עד כה על הקצה.
בעשר השנים האחרונות גרתי אצל ההורים לתקופות קצרות מאוד. סופי שבוע בצבא, חודש וחצי בין הצבא לטיסה להודו, כמה שבועות עד לתואר, ובסופי שבוע אקראיים מאז ועד... ועד הרגע שאני והחובב נפרדנו.
לחזור להיות תושב של קבע בבית ההורים לקראת גיל 29, לא הייתה המציאות שתיארתי לעצמי. מצב העובר ושב שלי לא אפשר לי לעבור מיידית לדירה אחרת, וחזרה להורים הייתה ברירת המחדל.
המצב הזה, לשמחתם, מאפשר להורים שלי להזכר בבחור שגידלו כל כך הרבה זמן, ומה יצא ממנו. דיברנו, הרבה. צחקנו, לא מעט. נזכרנו בגלגול הקודם שלי כדייר בבית, ולראשונה עלו שאלות על החברות שהתארחו בחדרי לא פעם בשנות העשרה המאוחרות שלי, ואיך זה שכבר אין כאלו בשנים האחרונות. במקביל, ההולכת על ארבע התאקלמה בבית, למרות שהתגעגעה לחובב הג'ירפות ולצמר הקטן. אימא שלי נאלצה להתאפק ולהבין שההולכת על ארבע נשארת לישון בתוך הבית, ולא יעזרו כל התחינות והכעסים על שיער שמתגלגל ברחבי החדר. גם אני הבנתי שיש צורך בפשרות, וסידרתי לראשונה מזה שנים רבות את ארונות האכסון בבית- אלו שכוללים את הסרוויסים-העתיקים-שמעולם-לא-נעשה-בהם-שימוש, צלחות מודפסות מכל העולם, שכבר יצאו מהאופנה, מזוודות ענק שהכילו מזוודות קטנות בתוכן כמו בבושקות מרובעות, ופריטים אחרים מעלי אבק, שככל הנראה רק חיכו לי שאבוא ואתעטש מהם לילות שלמים.
אמנם, לכאורה, נוספו קשיים רבים לשגרה היומיומית- נסיעה ארוכה כפליים לעבודה, שמצריכה התעוררות בשעות להן לא הייתי רגיל, מרחק רב יותר מהחברים והחיים התל אביביים, פרטיות חלקית, ובלי ים בערב- אבל החיים החליטו שאופרת סבון לא תהיה כאן.
עשרה ימים לתוך המציאות החדשה, ובתום מספר ראיונות אישיים, התבשרתי בעבודה שקיבלתי את הקידום לו ייחלתי כבר למעלה משנה.
החברים שהוזנחו בשנה האחרונה, קיבלו אותי בזרועות פתוחות (ובהרבה אלכוהול), סולחים ומבינים את הריחוק ששידרתי בחודשים האחרונים.
ואני, שהמחשבות על החשש מלהיות לבד הטרידו אותי לא מעט בשבוע הראשון לפרידה, גיליתי שאני עוד זוכר איך זה להתקיים כישות עצמאית ונפרדת- ואפילו לשתף את הידע שצברתי בשנים הללו עם ההורים, שזכו לרצף של תיקונים, שיפורים, שיפוצים ורכישות יעילות לבית, שעשו לכולם את החיים יפים ויעילים קצת יותר. התקווה לעתיד אופטימי שבה לאט ובבטחה.
ועדיין, העבר מזדחל לו לחלק האחורי של הראש. לא רק זה של שלוש השנים האחרונות, אלא זה שהתקיים עוד לפני, שהמתין מתחת לפני השטח כל כך הרבה זמן, המתין בסבלנות לשעת כושר, לרגע בו אזכר בו, ואפנה אליו שוב את הקשב.
הגבר שהיה שם כשהומלכתי ל'מנגלור' שב ועלה לי מול העיניים. הגבר הראשון בחיי. התגעגעתי אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
