מספרים שהמפגש הראשון של האינדיאנים עם האדם הלבן היה הרה אסון. האינדיאנים, עובדי אדמה פשוטים שלא הורגלו לקיומן של מכונות מלחמה, לא ידעו לפרש את הדבר הגדול הזה שהתקרב אליהם מהים. סירות, עבורם, היה קאנו צר וקטן. ספינות היו דבר שמעולם לא ראו. לכן הם גם לא ידעו להערך בהתאם, וכאשר המפגש הזה אכן התקיים, תוצאותיו היו עקובות מדם, והותירו את הילידים עם שאלות ותהיות רבות- מה בדיוק קרה כאן?

להתאהבות יש אפקט דומה, בעיקר כשמדובר בהתאהבות ראשונה, כזאת שכלל לא מודעים שזה מה שהיא, ולא יודעים לפרש אותה ככזו. אמנם מודעים לכך שקורה משהו בפנים, שהלב מרקד לצלילים שמעולם לא שמע, שהמחשבות מתהפנטות סביב אדם כפי שמעולם לא התרחש, ושהמעשים מכוונים באופן שיכור ועיוור כמעט. כשההכרה במציאות סוף סוף מתרחשת, נגרם פיצוץ אדיר, שלא תמיד מצליחים לקום ממנו ולחזור לאותה המציאות.

החודשים הבאים עד סיום הטיול שלי בהודו, התנהלו כשאני משחק בשני תפקידים. באחד, אני מטייל מקצועי ו-ותיק, שכבר עבר כמה חודשים של תרמילאות, וכעת ממשיך לאסוף חוויות וחברים ונופים ותמונות. בשני, אני הבחור המאוהב השוגה בדמיונות, המחכה לרגע בו ישוב לארץ, לזרועות אהובו שרק מחכה לו ולא עושה כלום פרט להמתנה אינסופית. מדוע שוגה בדמיונות? כי בתחלופת המיילים ביני לבין הספרדי, שאכן התמשכו גם כאשר הוא חזר לארץ, הוא תיאר בלי סוף את שלל מעלליו בארץ, הספק בלתי נדלה של פעילויות ומפגשים עם חברים, כאילו הטיול שלו בעצם רק התחיל. על כל חוויה אחת ששיתף אותי, שיתפתי בחמישה סיפורים משלי, בחמישה מיילים שונים, בחמש נקודות זמן שונות לאורך כל שבוע. סיחררתי את עצמי מעלה מעלה, מאושר מכל פעם בה ממתינות לי כמה מילים מהספרדי בתיבת המייל. לתוכן המילים כמעט ולא הייתה חשיבות, אך עדיין הקפדתי לקרוא אותן חמש-שש פעמים, על מנת לוודא שלא פספסתי ולו אות. מספר שבועות לפני שהגיע גם זמני לעלות על מטוס גדול חזרה מערבה, שלחתי אליו עוד מכתב, בו פרטתי את אהבתי אליו, את רצוני להיות איתו, בחברות-ידידותית-מינית שכזו, עד אינסוף. התגובה החדה לא איחרה לבוא.

על פני מכתב ארוך ומושקע, פירט הספרדי לפרטי פרטים את כל מה שלא בסדר בהתנהלות שלי, בהתנהלות שלו, בהתנהלות שלנו בחצי השנה האחרונה. הוא כתב כמה שאנחנו רואים אחד את השני באופן שונה כל כך, ושעל אף החיבה האמיתית בינינו, השפה בה אנחנו משתמשים על מנת לתאר זה את זה, היא שונה באופן מובהק. זה לא יוכל לעבוד ככה, הוא כתב. אני לא מרגיש כלפיך את אותו הדבר. אני לא מחכה רק לך. המשכתי את החיים שלי. אני לא יודע למה בדיוק אתה מצפה שאני אחכה. אתה בעצמך לא יודע מה אתה רוצה שיהיה. קח את הזמן עד שתחזור לארץ, לחשוב על מה אתה רוצה. על מה אתה באמת רוצה. 

המכתב גרם לי לדום נשימה ארוך, שהתרחש שוב בקריאה שניה, וגם בקריאה השלישית. את הפעם החמישית שבה קראתי את המכתב הצלחתי לסיים אפילו עם עיניים יבשות. הוא כמובן צודק. ואני, כמובן, לא יודע מה אני צריך לעשות על מנת שהדברים יתנהלו אחרת. פשוט לא היה לי מושג.

טרחתי להקפיד על שתיקת אלחוט עד סוף הטיול, תוך שאני כותב המוני מכתבים שנשלחו אך ורק לתיקיית הטיוטות בתיבת המייל שלי. הקפדתי להנות עד כמה שניתן מהטיול. אפילו הצלחתי. וביום בו התאריך לחזור הביתה הגיע, כתבתי לו מייל קצר. חשבתי על הדברים. אני יודע מה אני רוצה. נפגש בבית.

שעות רבות לאחר מכן, התחלתי להתרגל חזרה לשלטים בעברית ולנהיגה בצד הימני של הכביש. ללא פרות, ללא הררי אשפה בצידי הדרכים, ועם מיטה חמה שאך ורק אני ישנתי עליה בעשור האחרון. מדהים כמה כולם השתנו. אחיי הקטנים גבהו משמעותית. אחותי הגדולה התייפתה. ההורים שלי התחילו לאסוף קמטים ושיערות לבנות בודדות. המדינה השתנתה, אך נותרה אותו הדבר. ברוך הבא הביתה, מנגלור.

ועוד מעט יגיע חבר שלך מהטיול, זרקה אימא כדרך אגב. מי? שאלתי בתהיה. איזה ספרדי אחד, אימא אמרה בחיוך. התקשר כמה כמה פעמים בשעה האחרונה, לדעת מתי אתה נוחת. חברים טובים הכרת לך שם, הא, מנגי שלי? בוא נכין לך משהו קטן לאכול. אבל את הצעת האוכל כבר לא שמעתי. הספרדי מגיע. אליי. הביתה. עכשיו. סחרחרות של שמחה עטפו אותי. ועוד לפני שהספקתי להתרגל לרעיון, פעמון הדלת צלצל, והספרדי הוזמן להכנס פנימה. העיניים שלי נדלקו, והחיוך שלי התרחב בלי סוף. גם השיניים הצחורות שלו הפציעו במהרה. הזמנתי אותו לחדרי, באמתלת פריקת התיקים והציוד הרב שהמתין שם. בתחילה גם המשפחה הסתקרנה להיות חלק מהחוויה, אך גם הם פרשו בשלב מסוים, ונותרנו רק שנינו בחדר, אני והספרדי. חייכנו אחד אל השני דקה ארוכה, שלוותה בחיבוק ארוך, שהמשיך בנשיקה ארוכה. הבטתי בו והמתנתי שיקבע את הצעד הבא. העיניים שלו שאלו את אותה השאלה. 

בשבוע שלאחר מכן נפגשנו כמה פעמים. ניסינו לשחזר את חווית הודו כמה שיכלנו, אבל בשקלים- חוויה שדינה להכשל. חווינו את הקושי בפערים בין 'שם' ל'כאן'- לא רק במנטליות, אלא גם בינינו. משהו שם פשוט לא הצליח להתקדם. נתקע כל הזמן. אני חיכיתי לספרדי שיעשה את הקסם שלו, שלאחריו פתאום הכל מאיר פנים ויפה ומצחיק ומאושר. הספרדי חיכה לי, שאומר לו את הדבר הזה שהוא מחכה לשמוע ממני. שני הדברים פשוט לא קרו.

שבועיים לאחר נחיתתי בארץ. אנחנו יושבים יחד, מביטים זה בזה. לפני כמה רגעים שוב נשאלתי מה אני רוצה שיהיה בינינו, לאן אני רוצה להתקדם. ושוב, נתקעתי, ללא תשובה. אני לא יודע מה אני רוצה שיהיה שם בינינו. אני רוצה עוד מעכשיו, עוד ממה שהיה שם, רק... שיהיה! 

הספרדי לא היה מסוגל להתמודד עם התשובה הזו. או יותר נכון, עם חוסר התשובה. אין כאן עתיד, הוא קבע. אין שום תוחלת. אני מרגיש שאני כל הזמן נאלץ למשוך אותך אחרי, ונאלץ בלי סוף להאט, להיות בקצב שלך, וזה לא מסתדר עם האופי שלי. אני לא מסוגל לחזור אחורה, כפי שכבר אמרתי לך. לא תהיה לי ברירה, אלא לחתוך את הדבר הזה, הלא ברור הזה, שגדל בינינו. ומעבר לתחינות שלי להשאר, לדמעות שצנחו במאות, ולנשימה, שפשוט הפסיקה במשך זמן רב, ליווה אותי הספרדי אל הדלת, ופעם נוספת, נפרד ממני לשלום.

ההכרה במציאות שזה נגמר, התפוצצה לי בתוך הלב, בתוך הראש, בתוך הבטן. אך בקושי הצלחתי לגרור את עצמי חזרה הביתה, למיטה, ולהשכב עליה.

ובלי שהבנתי לחלוטין איך זה קורה, התמוטטתי.