לא תמיד הייתי מנגלור. ככל הנראה לא תמיד אשאר מנגלור. היו שם עוד כמה גלגולים בדרך, שהביאוני עד הלום.

היות ומדובר על שנים על גבי שנים של חיים, קצרה היריעה בכדי להכביר במילים. אז הנה כמה משפטים מייצגים על התקופות השונות בחיי.

בלונדי

בעשור הראשון לחיי, הייתי בלונדיני לחלוטין. לאט צבע השיער הלך והתכהה. כילד, ראיתי בעיקר את הצדדים היפים של החיים, חסר דאגות לחלוטין. בלונדיני אמיתי. משחקי ילדות, חברים לגן, מחבואים ותופסת. 

ילד שובב וסקרן, שמחפש להכיר את העולם ולדעת עליו כמה שיותר.

כזה שנפצע די הרבה, בבית או על האופניים או בקפיצה מעצים, אבל קם תוך רגע, שמח וצוחק, וממשיך עד לנפילה הבאה.

ילד כזה שמוריד את המכנסיים מאחורי המכולת כדי לקבל נשיקה ממלכת הכיתה.

ילד כזה שבטוח שהעולם הוא מקום יפה, עד שהתחלתי לגלות את הצדדים הפחות יפים שבו. 

העגול

תקופת הילדות המאושרת הובילה לתקופת ילדות מאושרת הרבה פחות. בלי הרבה ילדים ברחוב לשחק איתם, בלי עודף פעילות גופנית, או יותר נכון- בלי פעילות גופנית כלל, ועם הרבה מאוד שעות בבית במשחקים עם הצעצועים של ביצי קינדר, ועם השוקולדים של ביצי קינדר, תפחתי ונהייתי עגול ממש.

וכמו שכל קהל ילדים ממוצע היה עושה, הייתה תקופה בה זכיתי להצקות והטרדות מהכיתה על גודלי המתרחב, והכושר המוגבל שלי. שיעורי ספורט הפכו עבורי לסיוט, פעמיים בשבוע. בשיעורי השחייה התביישתי להתקלח יחד עם כולם.

מנגד, שעות רבות עם עצמי בתקופת טרום המחשבים, אפשרו לי להקדיש הרבה זמן ללימודים, ואפילו להיות מוצלח בכך. במשך שנים ההורים שלי נהגו להשוויץ בתעודה הנפלאה של הבן שלהם, מסתירים עם האצבע את השורה האחרונה, זו שמגלה את הציון החריג, שמשוייך לשיעור 'חינוך גופני'.

בלי שהתכוונתי, דווקא הידע הרבה שצברתי הצליח לשחק לטובתי, וזכיתי להתעניינות רבה יותר. לקח לי זמן להבין שמדובר באהבה שתלויה בדבר- כל עוד המחברות שלי היו מלאות בכל טוב, והיה נוח וקל להעתיק את התשובות לשיעורים באנגלית, לא היה מי שיעז להגיד מילה על הילד השמן הגדול שבכיתה.

המתנדב

שום דבר לא נמשך לנצח. גם לא היסודי. ובשמחה ובהקלה גדולה עברתי לתיכון, שברובו הורכב מאנשים שמעולם לא פגשתי, ומעולם לא פגשו אותי. מבחינתם כבר לא יכלתי להיות 'העגול', היות ובשנה האחרונה התחלתי להכנס לשלב גיל ההתבגרות, גבהתי, והמשקל שעליי נמתח והורגש הרבה פחות. הייתי אחד מני רבים, מחוצ'קן, הורמונלי, לומד להכיר את העולם בעיניים בוגרות מעט יותר. גם חיצונית כבר נראיתי אחרת- גמלוני ומתגבה, סקרן ומסקרן, שופע ידע רב יחסית לאנשי השכבה. והיות ובני האדם גילו עניין מחודש בי, גיליתי גם אני עניין מחודש בבני האדם סביבי, וחלה פריחה נעימה בחיי החברה שלי. בתיכון שלנו נהגו לבצע פעילויות של"ח רבות, אליהן הצטרפתי בשמחה, ואפילו התחלתי להעביר שיעורים שכאלו בעצמי. במסגרת המחויבות האישית בכיתה י' הצטרפתי לתחנת מד"א העירונית, והמשכתי להתנדב שם גם מעבר לשישים שעות החובה, עד היום בו התגייסתי כמעט. לקחתי על עצמי פרוייקטים בית-ספריים שונים, ושמי נודע בפי כל כ'המתנדב', הבחור הזה שנמצא שם כדי לנסות ולעזור להציל את העולם. אל תזרקו נייר לפח רגיל לידו- אלא תתאמצו לצעוד עוד שלושה צעדים, עד לפח המחזור הכחול, אחרת תזכו להרצאה על העולם ההולך ומתכלה סביבנו!

פרט לשעות רבות של התנדבות בהדרכת של"ח לכיתות הנמוכות יותר, ומשמרות שלמות באמבולנסים, התנדבתי להכיר לכמה מבנות השכבה שלי ושכבה מתחתי מה טעמו של גבר. כזה איש טוב שכמותי, שאת כל זמן ההפסקות של בין השיעורים, העברתי בשיעורי לשון על הספסלים מול הכיתות, ואת השעות אחר הצהריים- בלימודי פיזיקה, כימיה וביולוגיה בבית. נחלתי כשלונות, אך הרבה יותר הצלחות, בכל הקשור לבנות המין השני. אך יחד עם זאת, זה אף פעם לא הרגיש שלם ומלא. תמיד היה חסר שם משהו. זה היה קל מדי, פשוט מדי, וריקנות מוזרה ליוותה אותי מאז, והרבה מאוד שנים קדימה.

המפקד

בגרות אחרונה הסתיימה. הזיעה התייבשה מהמצח לאחר ריקודי מסיבת הסיום. סגרתי את משמרת הלילה האחרונה עם אנשי תחנת מד"א, והספקתי ללוות עוד שיעור של"ח אחד של אמצע החופש הגדול, והנה אני בבקו"ם, לומד לשרוך נעליים צבאיות. מוכן ומזומן להלחם עבור המדינה שהייתה לי בית בשמונה עשרה השנים האחרונות. הצטרפתי ליחידה קרבית, יריתי צרורות, צעדתי שעות, זחלתי ארוכות, גיליתי את הלוף הצבאי, ואת השיזוף הצבאי, אבל בעיקר גיליתי הרבה אנשים טובים מכל רחבי הארץ, והיינו חבורה אחת גדולה ונחמדה. רצנו יחד שמונה חודשים, עד שקיבלתי את ההצעה 'לקפוץ כיתה' ולעבור ישירות לשלב הפיקוד של המערך. זאת הייתה אחת ההחלטות הקשות שקיבלתי במהלך שנות השירות שלי- לעזוב את המחלקה המקסימה שבה הייתי לטובת התקדמות מהירה יותר בשרשרת הפיקוד הצה"לית, אותה רציתי בכל מקרה לבצע? 

וכך קיבלתי את ההחלטה השגויה ביותר בשירות הצבאי שלי, והסכמתי להתחיל קורס מפקדים. מדוע החלטה שגויה? כי במקום מחלקה מגובשת וחברית, קיבלתי מחלקה של חיילים שאינם קשורים זה לזה באופן כלשהו, חסרי כיוון, חסרי אהדה, ולא הצלחתי להתחבר ולו לחניך אחד בקורס. כבר היה מאוחר מדי להתחרט ו'לרדת כיתה', לכן כבר נותרתי שם, מסיים קורס מפקדים, עובר מייד לבה"ד 1 (ועל הדרך מכיר את טורף הפרגיות), להשלמה חיילית, ומתחיל לתפקד כקצין בצה"ל.

כפי שכתבתי בדי הרבה הזדמנויות, אני והצבא לא חברים טובים- וזה התחיל כבר בשלב בו קיבלתי את הדרגות והתחלתי להתמודד עם - ובכן, כולם. לא היו לי חיילים רבים, אך אלו שהיו שם, לעגו לבעלי הדרגות מלכתחילה. המפקדים שלי נהגו למצוא עיסוקים חשובים יותר מלהיות המפקדים שלי. וכמו הרבה פעמים אחרות במהלך החיים, מצאתי את עצמי 'ממציא' את התפקיד שלי ואת ההתנהלות מול הגורמים, לבד לחלוטין.

היו לי כמה חברות בתקופתי כ'המפקד', אבל שום דבר לא הצליח להחזיק מעמד מעבר לכמה חודשים. ה'חוסר' הזה שהרגשתי בעבר, התעצם, והיה נוכח שם כמעט תמיד. מצאתי נחמה לא מובנת בטיולים ספונטניים עם קצינים אחרים למקווי המים באיזור, שם הצטננו מהחום הכבד על ידי רחצה ארוכה. הנוכחות שלהם קרוב אליי גרמה לתחושה נעימה וחמימה.רק שנים רבות לאחר מכן הצלחתי להבין למה.

מנגלור

נכתב כל כך הרבה על חיי כמנגלור, החל מהודו, דרך הלימודים האקדמאיים, והשנים הראשונות שלאחר מכן, בין היתר בזוגיות עם חובב הג'ירפות. זהו השלב בחיים שגיליתי את מהותו של החוסר הזה שבי, כך נדמה לי. הרשתי לעצמי להתפתח לכיוונים אגואיסטיים לחלוטין, ופחות לחשוב על אחרים ולעשות עבורם. לקח לי זמן ללמוד לאזן בין הסתכלות על עצמי בלבד, לבין הזכרון כי יש עוד אנשים שם, סביבי.

הרחבה על 'מנגלור'- הסיפור שמאחורי, ניתן למצוא כאן

למעלה מחמישים פוסטים קיימים בבלוג, המתארים היבטים שונים של 'מנגלור'...אבל יותר ויותר, נדמה שהשלב הזה של החיים, שמאופיין בגילוי עצמי ופריחה מאוחרת, הולך ונסגר- בעיקר עם סגירת הפרק בחיים שנסב סביב הספרדי. הגיע הזמן, ככל הנראה, להתפתח ולהתגלגל למשהו... למישהו חדש.

ריבר

ריבר נוצר תוך כדי מערכת היחסים שלי עם נהרי, ובמקביל לכך שגם הוא בעצמו עבר גלגול- ונפרד מ'הסברס' שהוא היה במשך תקופה ארוכה. יותר מהכל, ריבר התממש לאחר שהגלגול הקודם כבר היה צר מלהכיל את ההווה, ובעיקר כי הכיל בתוכו הרבה זכרונות עבר, של כל מה שהייתי, וכבר לא. דירה שכורה, רכב, עבודה קבועה ויציבה- החיים הבוגרים יותר, של מי שמתחיל את העשור הרביעי לחייו. 

כחלק מסגירת הפרק הקודם בחיי, עם כל הזכרונות שבו, וכרצון לפתוח במשהו חדש, שדרגתי את עצמי. זה היה טבעי לחלוטין. כמו לידה שהתבשלה כמה חודשים טובים לפני כן. היה פוסט שלם שתיאר את המעבר הזה, והוא נמצא כאן.