-"עדכן אותי כמה דקות לפני שאתה מגיע הביתה, בסדר? נצא לשם ישר, הציירת מחכה לנו".

-"אין בעיה קטנצי'ק. יש לי בערך עוד עשר דקות נסיעה. הספקת להוריד את ההולכת על א-"

-"כן, כן, הורדתי אותה, אל תדאג, הכל בסדר, יאללה, אני מחכה".

וניתקתי וחייכתי, בלי סיבה של ממש. השענתי את הראש על החלון של האוטובוס, בוהה בנוף המשתנה מבטון של מפלצות רבי קומות, לשדות רחבים, ולשכונה הירוקה מלאת העצים שלנו. היות והחושך שלט בחוץ, לא באמת ראיתי יותר מדי, אבל את הדרך כבר למדתי להכיר בעל פה. הפארק הגדול שמעבר למתנ"ס בשכונה, והגינות המטופחות, והאוויר הקריר של אמצע חורף, שהשרה על הכל אווירה רומנטית הרבה יותר. אני צריך להזכיר לעצמי להתקשר לטורף הפרגיות, הוא רצה לעשות משהו למחר בערב, אבל תיכף כבר התחנה שלי, אז זה יקרה כבר מאוחר יותר. עכשיו צריך לקפוץ אל הציירת, שביקשה שנעזור לה להעביר כמה מסגרות כבדות מהחנות ברחוב המקביל. כשרונית, הציירת, ואוהבת מאוד את מה שהיא עושה. כיף לראות אותה בשעת פעולה, שקועה כולה בבד שמולה, או בלוח העץ, או בקיר של הסלון, שעה שנופים מופלאים קמים לתחייה מול עיניים משתאות.

-"אני יורד עכשיו בתחנה".

-"אין בעיה, אני כבר למטה, יאללה, היא מחכה לנו, לא נעים לי לייבש אותה".

מיהרתי, כי לא נעים לחכות בקור הזה בחוץ. גם ככה בקושי ראיתי אותו היום- עם העבודה שהתארכה מעבר לרגיל, והצורך להגיע ישירות לרכבת כדי לנסוע לרמת גן, יצא שראיתי אותו רק לחמש דקות בבוקר, וגם אז הוא עדיין ישן. 

הוא חיכה לי בכניסה לבניין, וכשראה אותי התחיל לצעוד לכיוון הרחוב האחורי, אל שורת החנויות שנמצאת מרחק חמש דקות הליכה משם. 

-"אתה רוצה להגיד לי שהוא השאיר את החנות פתוחה עד עכשיו? כבר קרוב לעשר בערב!"

-"כן, הם חברים כבר שנים, הוא והציירת, אתה מכיר אותה, מתחברת בקלות עם כולם. חוצמזה, אני חושב שהיא הקונה המתמידה שלו, אז משתלם לו להתאמץ בשבילה, או משהו כזה".

-"זה לא יכל לחכות למחר? חבל שסתם עיכבנו אותם, יכלתי להגיע בבוקר לפני העבודה. ואף פעם לא שמתי לב שיש שם בכלל חנות מיסגור... ותלך קצת יותר לאט, אתה טס!"

-"אני לא רוצה שהם יחכו לנו יותר מדי, גם ככה לקח לך להגיע יותר מדי זמן. הנה, נראה לי שזה כאן. הלו? כן, אנחנו כאן, את יכולה לצאת אלינו?"

ומשום מקום הציירת הופיעה כולה מלאת חיוכים, וחיבקה את שנינו, בשיער אסוף ככתר סביב ראשה. ומאחוריה הגיחה פתאום הרופאה, במבט מוזר על פניה, והלכה לקראתנו.

-"נו, כמה זמן כבר לוקח לכם ללכת חמש דקות?"

-"רק עכשיו ירדתי מהאוטובוס, ומה בכלל את עושה כאן, באת לעזור גם?"

-"כן, הייתי בסביבה, בואו, כולם מחכים לכם"

"כולם?" שאלתי את עצמי. כמה אנשים כבר עובדים בחנות בשעה הזאת? ואיפה החנות הזאת בכלל, הרי היא חייבת להיות ממש כאן, כי הרופאה והציירת יצאו ממנה, וכל מה שאני רואה כאן פתוח כרגע זה רק את המסעדה האיטלקית הזאת, ו... את את טורף הפרגיות? מה הסיכוי שהוא יהיה כאן? והמורה? והבת שלה? כל הבניין שלנו כאן? 

"הפתעה!!" אמרו כולם בקול גדול כשנכנסנו למסעדה.

וואו. הם הצליחו. ואני בכלל הכנתי את עצמי נפשית למסגרות מתכת של שלושים קילו.

"מזל טוב!" התחילו הברכות לטפטף מכל כיוון, וחיבוקים, ונשיקות, ואגרוף גדול בכתף מטורף הפרגיות, ופתאום ראיתי עד כמה השולחן גדול ומאוכלס- היו שם כמעט כל החברים שהכרנו בשמונת החודשים האחרונים, מחייכים, שמחים, ומסבירי פנים. איזו הפתעה.

והיו שם ברכות ברכות גם מהסוג הכתוב. זה שמגיע מהלב, ומאפשר לקרוא בין השורות שהן אפילו מלאות כוונה.

והיו גם מתנות. קטנות, מקסימות, סמליות ומחחממות לב. וגם אחת גדולה, קשורה בסרט סגול, שהייתה שם במרכז המסעדה מתחילת הערב, ולא הפסקתי ללטוש אליה עיניים. מתנה ממנו. אופניים חדשים ואדומים. הוא הצליח לקלוע בול. ולא בפעם הראשונה.

-"אתה רוצה להגיד לי שבאמת לא היה לך מושג שמתכננים לך מסיבת הפתעה מתחת לאף?" הרופאה שאלה במבט משועשע ויהיר, וטורף הפרגיות מיהר לענות- "איך הוא יכול לדעת, שהיום הולדת שלו היא בכלל מחר?"

זה היה נכון. לא היה לי מושג שתהיה מסיבת הפתעה היום. ההודעה שנשלחה לכולם, ואותה ראיתי בטעות לחלוטין לפני יומיים, דיברה על מסיבת הפתעה מחר. הוא הצליח לקלוע בול גם הפעם.

כמה בקבוקי יין ומגשי פיצה מאוחר יותר, הרופאה נעמדה כשבקבוק ריק בידה, ונקשה בו בסכין החיתוך העגולה של הפיצה. השולחן השתתק די מהר, והרופאה אמרה בקול- "אני חושבת שזה הזמן שחתן היום הולדת יגיד כמה מילים לכל האורחים המכובדים שטרחו להגיע כל הדרך מהצד השני של הרחוב עד לכאן", וגררה גל צחקוקים מרחבי השולחן. טורף הפרגיות עיקם פרצוץ, אבל אפילו הוא הבין שזה לא הזמן להגיד שהוא בכלל הגיע מתל אביב, ועד לא מזמן, בוגרשוב היה הצד השני של הרחוב מבחינתנו.

נעמדתי על הרגליים, מעט מסוחרר. בקבוק יין שלם שחה לי בבטן. את מה שרציתי להגיד בערב הזה, ידעתי שאני רוצה להגיד כבר הרבה זמן.

-"כשאני מסתכל על עצמי לפני קצת יותר משנה, אני רואה אדם אחר. אדם שפחד במשך הרבה מאוד זמן מהרעיון שעומד מאחורי שיר מסויים, כזה ששרים ברדיו, כזה שכולנו מכירים. עד לא מזמן, פחדתי מהמילים של אהוד בנאי, אלו שמספרות על הילד בן השלושים, עם החום הגבוה, שיושב בבית הוריו, ועדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא. הוא מובטל מעבודה ואהבה. הוא ילד גדול ואבוד, שלא רואה את הצעד הבא שיוכל לעשות בחיים, וכל מה שיש לו, זה את העבר מעלה האבק שלו. במשך הרבה מאוד זמן פחדתי שאולי אני אגדל להיות הילד הזה, שהחיים לא בדיוק מאירים לו פנים.

אבל אז הגיעה השנה האחרונה. שנה שבה סיימתי עשור שלישי של חיים, של למידה, של התקדמות, שנה שבה הכרתי את כולכם (בסדר, טורף הפרגיות, אותך הכרתי לפני- אל תעשה פרצוף), וכולכם קיבלתם אותי באהבה אליכם. שנה שבה התקדמתי מקצועית, לא מעט. ויותר מהכל, שנה שבה למדתי שאני כנראה ממש בר מזל, כי " - הפסקתי לרגע, והבטתי בבחור המקסים שלצידי, שישב וחייך אליי חזרה - "פגשתי את האהבה הגדולה שלי, שנמצא כאן בשבילי, שנותן לי להיות כאן בשבילו, שמכין את המרק בטטה הכי טעים שאני מכיר, ואני פשוט אוהב אותו". קולות ה"אוווו" המתקתקים מסביב התערבלו לי טוב מאוד בבטן יחד עם הפרפרים והיין.  "ואני לא יודע אם אתם יודעים, אבל לפני פחות מחודש חגגנו גם שנה שלמה ביחד, אני ונהרי הגדול. אז אמנם אנחנו כאן בשבילי, אבל את הכוס הבאה אני רוצה שנרים בשבילו. לחיי נהרי!"

אנחנו מדדים חזרה הביתה. נהרי הגדול והרופאה מחזיקים את הציירת קרוב אליהם- היא שתתה כוס יין אחת יותר מדי- ואני מעט מאחוריהם, מקפיד להאחז באופניים כדי לא ליפול, תוך כדי ניווט בין שלוליות בדרך. לא רציתי שהמתנה שלי תתלכלך עוד לפני שהסרתי ממנה את כלל העטיפות.

שחררנו את הציירת בדירתה, ואיחלנו לרופאה לילה טוב. נכנסנו הביתה. השענתי את האופניים על הקיר, והסתובבתי אליו.

"תודה, קטנצ'יק", אמרתי לו מקרוב מאוד.

"אני שמח שנהנת, ובעיקר שהופתעת", הוא ענה לי. נישקתי אותו.

"אני אוהב אותך, נהרי", אמרתי לו בלחש, והוא ענה לי-

"ואני אוהב אותך, ריבר".