'אני חושבת שאתה עושה טעות. ולא סתם טעות, אלא טעות ענקית, כזאת שבעוד כמה שבועות אתה ממש תתחרט עליה, ולא תבין למה עשית את זה, ומה אתה תעשה אז? תעבור שוב דירה? תתחיל פעם נוספת מחדש? ובטח תצפה שאנחנו נהיה כאן בשבילך, לא משנה איזו טעות אתה עושה, ולא משנה כמה פעמים אתה עושה את אותה הטעות, ולא משנה שאני מנסה להזהיר אותך לא לעשות את זה?'

אחותי הגדולה הביטה בי בכעס מופגן. היא הייתה נסערת, כפי שלא יוצא לי לראות אותה בדרך כלל, ולפי המבט על פניה, נדמה היה שהיא עומדת לצאת מדעתה. כמו שאמרתי פעמים רבות, גם הפעם הבנתי אותה ואת החששות שלה- אבל לפחות הפעם, הייתי בטוח שאני עושה את הדבר הנכון. או לפחות, חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. 

כמה רגעים לפני כן סיפרתי לה שאני ונהרי החלטנו לעבור לגור ביחד. זה קרה ארבעה חודשים בלבד מהיום בו התחלנו לצאת, ובקושי חמישה חודשים מהיום בו עברתי לגור שוב בתל אביב, שבאו לאחר ארבעה חודשים ארוכים אצל ההורים, בהם שיוועתי לחזור לחיים עצמאיים יותר. היה לה קשה בהתחלה, עם נהרי- ההשפעה של חובב הג'ירפות על חיינו עדיין הורגשה, וגם הבהובי הסכנה שריחפו באוויר בתקופה בה חידשתי קשר עם הספרדי, ובני המשפחה שלי לא ששו לעובדה שאני שב וממהר לקשור את גורלי עם אדם אחר. 

אבל החישוב שלי היה פשוט. כבר למעלה מחודשיים שנהרי מגיע לדירתי כמעט יום ביומו. הוא הספיק לשנות ולסדר לי את החדר מחדש כבר כמה פעמים. הוא מסתדר עם השגעונות שלי, ואני מצליח להבין את הפחדים שלו, ועל אף שהחסרונות של כל אחד מאיתנו פרושים כקלפים גלויים על השולחן, אנחנו עדיין בוחרים בעיניים פקוחות ואוהבות לעבור לשלב הבא של מערכת היחסים שלנו. 

גם ההורים שלי לא אהבו במיוחד את הרעיון. אבא שלי ביקש לקבל ממני תזכורת עדכנית למספר הדירות השונות בהן גרתי בשנתיים וחצי האחרונות. וסיפרתי את שהוא כבר יודע, שלאחר המגורים לצד האוניברסיטה, עברתי לגור עם החובב בתל אביב, ומשם עברנו לרמת גן, אבל ברחנו חזרה לתל אביב, לאחר כמה חודשים חזרתי להורים, ושוב אני בתל אביב. בחישוב פשוט, ובספירת הדירה אליה נרצה לעבור, מדובר בשבע דירות. המספר הזה גרם לי להסס לרגע, ואז התעשתתי- אני לא חושב שכמה חודשים לאחר מכן תהיה דירה מספר שמונה, ובאיחולי הצלחה, קיבלתי גם את התמיכה המהוססת מההורים שלי.

השותפות בדירה בה גרתי בתל אביב היו מופתעות- רק לפני כמה חודשים הצטרפתי אליהן, והיות וחברתי נעמה להן, ואף יותר זאת- חברתו של נהרי, שנכח בבית כדייר רביעי, התחילה להרגיש להן כהכרחית וחיונית, הן ניסו לשכנע אותנו להשאר. ומסיבות רבות כל כך, זה היה נסיון חסר סיכוי להצלחה. 

נהרי גר באיזור השרון. העבודה שלי היא באיזור השרון. בארבעת החודשים האחרונים טיילתי ברחבי העיר והערים הסמוכות לה, ונהנתי מכל רגע משפע הצמחייה שהעיר סיפקה, הפרדסים המעטים שעוד נותרו, הפארקים הגדולים והמטופחים, ומעצם העובדה שמדובר בהתרחקות מהעיר שלמדתי לאהוב לשנוא- תל אביב. בחרנו לחפש דירות בעיר בה נהרי גר. זה לא היה פשוט- אני לא מכיר את האיזור, והפרמטרים לפיהם ניסיתי לבחור דירה, היו מתאימים לערים אחרות. נתתי לנהרי לקחת את המושכות, ויחד איתו ביקרנו בכמה דירות שמצאו חן בעינינו. ובמהרה מצאנו את שחיפשנו. דירה שמרוחקת רק כמה עשרות מטרים מהרחוב הראשי של העיר, מוקפת בגינה גדולה, הרבה עצים, בקומה שלישית מלאת אוויר שנכנס מהחלונות הגדולים, מוארת, נפלאה. מטבח רחב, כמו שאני אוהב. יש צורך בשיפוץ וצביעה קלים, אבל אין דבר שאני ונהרי אוהבים לעשות יותר מזה. וכאילו כדי להשלים את ההחלטה בעוד קצת חיזוקים חיוביים, לאחר הביקור הראשוני שלנו בדירה, נהרי עצר את אחת הדיירות, ושאל אותה על הבניין, ועל הדיירים. חברותיים מאוד, היא סיפרה. נעימים ושקטים. גם בעלי הדירה שלכם מקסימים. זה מקום נהדר לעבור לגור בו. כך הכרנו לראשונה ובאופן לא רשמי את המורה, מי שתהפוך בהמשך להיות חלק בלתי נפרד מחבורת השיבולת 11, חבורת השכנים שהפכנו להיות כמה חודשים לאחר מכן.

למצוא דייר מחליף לדירה בתל אביב הייתה קלה, כצפוי. היות ומראש הגעתי לדירה בתל אביב עם מטען 'קל' במיוחד, לא היה לנו ציוד רב להעביר, ובתוך יום אחד כל הציוד שלי הגיע לדירה, שאליה נהרי הספיק ביום הקודם להעביר את הציוד שלו.

וכאן נכנס נהרי המעצב לפעולה. כמאסטרו המביט בפסנתר, הוא הביט סביב בדירה, והכתיב לי רשימה של חומרי צביעה ותיקון. הרמתי גבה- אפור? על קיר? איך דבר שכזה יכול להשתלב? קיר שלם ירוק? אבל נהרי ידע מה הוא עושה. כמה שעות מאוחר יותר, סימנתי בסרט הדבקה איזור מתוחם על כמה קירות, לאורכו נצבע פס אפור. קיר אחר לחלוטין קיבל את הצבע הירוק. הדירה החדשה שלנו התחילה לקרום עור וגידים. סוף שבוע שלם ניקינו וקרצפנו כל זכר מהדיירים הקודמים, מטיילים ברחובות עם ההולכת על ארבע, ומחייכים בלי סוף. 

בסופו של היום הראשון הבטנו במה שיהפוך לימים להיות הדירה הראשונה שלנו. אמנם בשכירות, אמנם יש לדירה הזו את המגרעות הקטנות שלה, ואמנם גילינו די במהרה שהשכנים בדלת ממול לא בדיוק עונים על התיאור של המורה 'שקטים ונעימים', אבל בסופו של דבר היינו מרוצים.

שכבנו חבוקים במיטה, מעט לאחר שחנכנו את חדר השינה לראשונה. הבטנו בתקרה ובקירות סביב. נהרי שפע רעיונות נוספים לתוספות שונות לבית, ויחד עם ידי הזהב שלו, ששיפצו כל פריט ריהוט יד שניה שעבר תחת ידיו, תחושה נעימה מאין כמוה עטפה אותי. 

'אתה שמח שעברת לכאן, ריבר?'

'עדיין די מוקדם לקבוע, אבל אם החיים כאן יראו כמו שהיום הראשון שלנו נראה, וכמו שהתחושה הפנימית שלי משדרת לי, אני צופה לנו כאן הרבה מאוד זמן!'

'אני שמח שהבאתי אותך לכאן, בר-בר קטן. אני שמח שהצלחתי להוציא אותך מהדירה ההיא בתל אביב, מהמציאות הזאת שהכוונת את עצמך אליה, של חיים תל אביביים חסרי עתיד. הגיע הזמן שתתחיל לחשוב על עצמך, גבר שלי. תתחיל לחשוב על העתיד. איפה אתה רוצה לראות אותך. אותנו. בהמשך לרצף השינויים שעובר עליך בשנה האחרונה, אני חושב שזה הזמן הכי נהדר להתחיל לדעת איך תרצה שהחיים שלך ימשיכו!'

אהבתי שנהרי דואג לא רק לשלומי הנפשי והפיזי, אלא גם לעתידי. אהבתי את העובדה שלאט לאט הוא גם מאפשר עצמו להאמין שהעתיד שלי ושלו יכולים להיות קשורים זה בזה באמת. אהבתי את העובדה שהוא מתחיל להשתחרר מהכבלים של עצמו, ולהאמין שהוא יכול לנהל חיים זוגיים של ממש עם גבר. ובעיקר שמחתי שלא יהיה לו את התירוץ הזה ששמעתי מדי פעם בבוקר לאחר שגיליתי ששוב הוא לא ישן רוב הלילה. מעכשיו הוא כבר לא יוכל לומר שקשה לו לישון במיטה שאינה שלו, בבית שאינו שלו. 

'אני חושב שאנחנו נסתדר כאן', אמרתי לו, ונשקתי על שפתיו.

הזמן זימן לנו שכנים מעניינים כחברים חדשים, חוויות מוצלחות, והנאה מהדירה והאיזור בו גרנו. כמה חודשים רבים קדימה, והאידיליה הזאת פתאום מופרת. רוחות סערה נושבות סביב- ובשורה לא פשוטה מגיעה אלינו דרך בעלי הבית. בקרוב, ככל הנראה, יתחילו לערוך בבניין תמ"א (שזה, למי שלא מכיר, אומר- שיפוץ מהיסוד של כל הבניין, ושל כל דירה ודירה. עניין 'פעוט' של שנה וחצי לחיות בתוך ענן אבק תמידי). תתחילו לחשוב על כיצד תרצו להתנהל מכאן והלאה. ובלי שהוא אמר מילה, משהו בנהרי נשבר. לאחר שמונה חודשים בהם טרח ודאג לשפץ לתקן ולייפות כל פינה ופינה בדירה, מודיעים לו שהבייבי שלו תצא מידייו. 'עוד חזון למועד', הזכירו לנו. 'יש זמן עד שכל הדיירים יאשרו, ועד שהבירוקרטיה תעבור את העירייה'. אבל אצלנו בבית נפל דבר. מתישהו, בעתיד שעדיין לא נראה לעין, נאלץ לעבור שוב דירה, ולעזוב את השכנים ואת דירת החלומות שיצרנו, מאחור.