'מה קורה? למה את כל כך איטית? את עוד ישנונית? לא מתאים לך! אני יודע. את כועסת על אתמול. שנסענו להורים שלי ולא לקחנו אותך איתנו. אבל את יודעת שלא הייתה לנו ברירה, כשכל המשפחה מגיעה, ולא כולם מסתדרים עם הולכים על ארבע! אני מבטיח שנפצה אותך, ניתן לך לרוץ בגינה של השכנים. בואי".

והיא התלוותה אליי. לאט. דווקא התאים לי, הקצב האיטי של הבוקר. ולאט הלכנו את חמישים המטרים עד לגינת השכנים, כשההולכת על ארבע מרחרחת בדרך כל פיסת ירק. מרחוק ראיתי את אחד השכנים, עם הכלבלב הקטן והנמרץ שלו, איתו ההולכת על ארבע אוהבת לשחק במיוחד. נראה אותה עכשיו מתנהלת בכזו איטיות!

התקרבנו לחצר, וכבר שחררתי לה את הרצועה. זנב המניפה שלה אמנם נע מצד לצד, אבל הריצה המהירה לה ציפיתי, לא הגיעה. גם המשחק המשותף של הכלבים לא התרחש. רק הסנפת ישבן חפוזה והדדית, וזהו. ובן רגע, הלב שלי צנח. קרה כאן משהו. היא מעולם לא התנהגה כך. רק לפני יומיים היא התרוצצה בחצר הבניין, בלי שום בעיה, מרחרחת דשא ו... רגע, אולי היא אכלה משהו לא טוב? אולי היא שוב בלעה חתיכת מתכת, כפי שעשתה כגורה צעירה? 

השכן הסכים איתי שההולכת על ארבע לא מתנהגת באופן תקין. חשיפת החניכיים גילתה לובן חולני. את הדרך חזרה במעלה המדרגות לא נתתי לה לבצע לבד, והרמתי אותה מעלה, אל הדירה. נהרי כבר המתין עם כוסות הקפה, מחייך אלינו, וקורא לה לליטוף. מבט אחד בפניי גרם לו להרים את הראש בדאגה. "מה קרה?" וההולכת על ארבע נשכבה על הרצפה, באמצע הדרך אליו, בזנב מכשכש, עיניים מביטות, וחוסר תנועה מבהיל. "משהו לא טוב קורה איתה. אני חושב שהיא אכלה משהו ברחוב או בחצר. תוכל לקחת אותה לוטרינר? אני צריך לצאת לעבודה, ולא אספיק."

שעתיים מאוחר יותר, נהרי מעדכן שגם הוטרינר מסכים שיש משהו לא תקין, אבל בינתיים אין הרבה לעשות, והוא נתן זריקה נגד תולעת הפארק, ובערב, כשאחזור, נראה מה המצב. כעסתי. מה קשור תולעת הפארק? הרי אני מקפיד לחסן אותה בזמן כל כמה חודשים, והרי הפעם האחרונה הייתה רק לפני... אהה... כמה... רגע, מתי בעצם הייתה הפעם האחרונה שחיסנתי אותה? 

לאחר סיום המשמרת, חזרתי במהרה הביתה. דילגתי על המדרגות בשלשות, מקווה ומצפה לפתוח את הדלת ולראות את ההולכת על ארבע מכשכשת לקראתי בשמחה כרגיל, ממתינה לסיבוב ברחוב. כמה טעיתי.

קראתי בשמה, אבל אין קול של קולר מצלצל בבית. בדאגה הלכתי לחדר השינה, שם מצאתי אותה שוכבת על הרצפה, עיניה מביטות בי, וזנבה מכשכש קלות. קראתי אליה שוב. היא ניסתה להתרומם, מגייסת את כל כוחותיה, מצליחה להרים חצי גוף קדמי, ושם נעצרת, לא מסוגלת להניף את עצמה באוויר. נשמתי נשימה עמוקה. הדמעות החלו לעלות בזויות העין, אבל זה ממש לא הזמן. רצועה מחוברת, דלת נעולה, וריבר אחד, נושא כלבה גדולה אחת בידיו, כל הדרך למטה, וחלק מהדרך אל הוטרינר, שלשמחתי ממוקם כשלוש מאות מטרים של הליכה מהדירה שלנו. אבל גם המרחק הזה נדמה כנצח. עודדתי את ההולכת על ארבע לצעוד לצידי, ובקצב של חיה פצועה, התקדמנו לאט מאוד, שנינו יחד. כל צעד גורם לה למאמץ רב, ולי, לחשש הולך וגדל. רגע לאחר כניסתנו למרפאה, היא קרסה על הרצפה, מותשת מסיבה שעדיין לא הייתה לי ברורה.

כמה דקות לאחר מכן נכנסו לחדר הבדיקות. רצף הבדיקות שהוטרינר רצה לבצע הציף וסחרר אותי. הייתה שם התייחסות לצילומי חזה, ותולעים, ודימום, ואולי הרעלה, ואולי מום מולד, והתייחסות לעלות כספית גבוהה, ובדיקות דם, אבל כל מה שראיתי בכל רגע נתון, היה את עיניה של ההולכת על ארבע, מביטות בי משולחן הבדיקות, ספק מבקשות עזרה, ספק מתנצלות. הפחד מילא בי כל חלקה פנויה. ופחד הוא לא גורם יעיל במיוחד במצבם שכאלו, גם לא רגשנות יתר. נשמתי נשימה עמוקה, ובלחיצה על כפתור בלתי נראה ניתקתי את פעולת ייצור הרגשות שלי, והעברתי את המוח החושב לכוננות עליונה. לכמה דקות הרגשתי כאילו הכובעים השונים שחבשתי לראשי הגיעו לפגישת מחזור, ושילוב של 'המפקד' ו'המתנדב' תפסו פיקוד על השמעת הדעות השונות. 'מנגלור' היה המנחה. 'המתנדב' פתח בדיון הוירטואלי  ואמר: לצורך הדיון הזה, ארצה לדמיין שזו אינה הכלבה שלי, אלא עוד מטופלת במד"א, וצריך להבין מה יש לה פיזית, כדי שנוכל לדעת איך לטפל בה. 'מנגלור' העביר את רשות הדיבור לדמות במדים, ו'המפקד' הוסיף- היא חשובה מאוד, אבל בכל זאת אין לנו ברז תקציבי בלתי נדלה, וצריך לחשוב על ההוצאות הכלכליות. 'מנגלור' הקשה- אם היא כל כך חשובה למשתתפים בדיון, כפי שידוע, למה לא לומר שנעשה הכל בשבילה? למה שלא ניסע לבית החולים הוטרינרי בבית דגן? ותמונה עלתה פתאום בראשם של כל הנוכחים המדומיינים, 'חיבוקי', שגם הטיפולים המסורים ביותר לא עזרו לו. ופתאום יש הסכמה בין הדמויות השונות.

'נתחיל בצילום חזה, להבין אם מה אנחנו מתמודדים', אמרתי לבסוף אני, בקול, לוטרינר.

עשר דקות ושני צילומי רנטגן לאחר מכן, בהיתי בתמונות שחור לבן על גבי מרקע, ולא הבנתי כלום ממה שראיתי. גוש לבן-מטושטש מילא את התמונה. הוטרינר הצביע על נקודות שונות, והסביר. דם. והרבה. בבית החזה. לוחץ על הריאות ולא מאפשר להן להתנפח. חונק אותה מבפנים. הדמעות שוב טיפסו בכוח, אך נבלמו פעם נוספת. "אז מה עושים?"

היא תשאר כאן להלילה. שיהיה ברור, מצבה לא טוב. אם זאת תולעת הפארק, קשה לי לראות מצב שהיא תצא מזה. היא לא מצליחה לנשום, בגלל הדם שהיא איבדה, אבל עדיין נמצא לה בגוף- מערכות הגוף שלה יתחילו להפגע במהרה. נתחיל בהבנה של כמה דם היא איבדה. עירוי נוזלים. ננסה לנקז את הדם, לשחרר את הלחץ בחזה. אם זאת הרעלה, או מום מולד, אנחנו קצרים באפשרויות גם כן. ונשארתי שם, מספיק כדי ללוות אותה לתא ההשגחה הגדול, להביט בה מסתכלת אליי במבט שואל, ולמלמל תפילה חרישית לאלוהי הכלבים- שמור לי עליה. 

שעה נוספת עברה. דידיתי חזרה הביתה, באיטיות. ליבי כבד עליי. רק עוד כמה רגעים. עוד כמה מדרגות. הנה אני בבית. נהרי מחכה לי על הספה, בציפיה דרוכה, נחרד לגלות שההולכת על ארבע לא איתי. 

התיישבתי לצידו. סיפרתי לו בקול חלש את משמעות הבדיקות והצילומים והטיפולים. ובכל מילה נוספת שיוצאת מהפה, אני מרגיש את הקשיחות של 'המפקד' נסדקת, את הנייטרליות של 'המתנדב' מטשטשת, את האופטימיות חסרת הגבולות של 'מנגלור' מתכווצת, ואת ריבר, אותי, נחנק מדמעות של דאגה. היא נשארה להשגחה ללילה, עדכנתי. מה יקרה איתה מחר יהיה קריטי במיוחד. 

נהרי, במלוא גודלו וחוזקו ובגרותו, פלט בשקט- 'אבל היא תהיה בסדר, נכון ריבר? נכון ששום דבר לא יקרה לה?' והעיניים שלו סיפרו לי הכל. כמו מסך טלוויזיה ששידר את כל מחשבותיו של נהרי, מליבו, החוצה.

והנה אני רואה אותו מריץ במחשבותיו את כל תקופת ההיכרות שלו איתה, שהתחילה כשבועיים לאחר שאני והוא התחלנו לצאת.

במשך שבועיים שלמים הכנתי את נהרי, שאז עדיין לא היה 'נהרי', שיש לי כלבה, גדולה, שעירה, וחביבה. לא נראה שהוא התלהב מהעובדה הזו במיוחד. בראש ישבו לי המוני דחיות משותפים שלא היו מוכנים לקבל אותי אליהם לדירה בגלל שאני מביא אותי הולכת על ארבע שעירה וגדולה (ואז מה אם היא חביבה), בתקופה בה חיפשתי דירה בתל אביב, ואמרתי לעצמי שאם הבחור הזה, איתו התחלתי לצאת לפני שבועיים, לא יסתדר עם הכלבה שלי- עדיף להיות מודע לכך כמה שיותר מוקדם. זה מוזר, אבל ממש התרגשתי מהמפגש הזה בין שניהם. חששתי שמא הם לא ימצאו חן אחד בעיני השניה, ואצטרך 'לגשר' ביניהם, או לחילופין, להשתמש בהחלטה שה-וותק שלי עם ההולכת על ארבע משמעותי לי יותר מקשר בהתהוות.

החשש היה מיותר. מהרגע הראשון שנהרי בא לבקר אותי בדירה בתל אביב, והכיר את ההולכת על ארבע- התחילו לעוף זיקוקים בחדר, ואהבה מיוחדת החלה להרקם ביניהם. נהרי גילה במהרה את נקודות הליטוף החביבות עליה, והיא מבחינתה ידעה להביע חיבה כשהניחה את ראשה על ברכיו. חודשיים לאחר מכן, כשנתתי לנהרי מפתח לדירה, הופעתי לגלות שהוא בוחר להגיע הרבה לפני שאני חוזר מהעבודה- ולא בהכרח כדי להפתיע אותי. הוא פשוט נהנה מאוד מחברתה של ההולכת על ארבע- לשחק איתה, ללטף אותה, לטייל איתה ברחובות העיר. כשעברנו לגור יחד היא הייתה חברתו ומשענתו בשעות בהן הייתי בעבודה- שכן, לנהרי לא היה פשוט להיות מובטל ולהעביר שעות רבות לבד בין ארבע קירות בבית. הם שוחחו ביניהם, והמציאו שפה. הוא לימד אותה לרדוף אחר חתולים מהם נהגה לברוח עד כה. הוא הפגיש אותה עם חבריו עוד לפני שפגשתי אותם בעצמי. הוא צילם אותה כאילו הייתה הבת שלו, ודרכו למדתי לאהוב אותה אפילו יותר, עד כמה שהדבר לא נשמע אפשרי. 

בטיולים משותפים של שלושתנו, היא הקפידה ללכת בדיוק בינינו, במרחק שווה ממני וממנו. היא שמה לב הרבה לפניי כאשר נהרי היה עוצר לרגע לקשור את שרוכי נעליו. היא נהנתה מה'הצקות' שהרעיף עליה במהלך שעות היום המשותפות שלהם. זה התעצם אף יותר, כאשר השארתי את ההולכת על ארבע באחריותו הבלעדית כשיצאתי לשבועיים ארוכים של מילואים. הוא הקפיד לשלוח לי צילומים משותפים של שניהם במשך כל התקופה.

היא החבר-השני-הכי טוב שלו בבית. היא חשובה לו, ממש.

ועכשיו היא מחוברת לצינורות ומכשירים, סגורה במרפאה מרוחקת, נלחמת על חייה.

ונהרי יושב מולי, מתלבט אם לתת למאגר הרגשות הגדול שבתוכו לפרוץ את הסכר, ומביט בי בתחינה.

'אבל היא תהיה בסדר, נכון ריבר? נכון ששום דבר לא יקרה לה?"