[המשך ישיר של זה]

מוקדם בבוקר הגעתי לוטרינר, לראות איך עבר הלילה הראשון של ההולכת על ארבע מחוץ לבית. והיא גרמה לי להבין שזאת לא שפעת קלה, שעוברת עליה.

נעמדתי לצד הכלוב המתכתי הגדול. ההולכת על ארבע הגיבה אליי מייד, וכשכשה בזנבה, אך בקושי הרימה את הראש. היא התנשמה בכוח רב, כל הרחבת חזה לוותה בקושי מורגש, ומחיצות האף שלה נעו בחוזקה גם כן. הנשימות שלה היו קצרות. היא קיבלה עירוי לאורך הלילה, כך הוטרינר סיפר, אבל הנוזלים עדיין דוחסים את בית החזה שלה ומונעים ממנה לנשום כשורה. היא קיבלה תרופה לעצירת הדימום הפנימי, אבל לא בטוח שזהו דימום שניתן לעצור. ושוב עלה מולי ההבדל המשמעותי בין נסיונה של הכלבה להביע התרגשות לנוכחותי שם, לבין האבחנה הרפואית הכל כך מסוכנת. היא נראתה חלשה כל כך. המחשבות התחילו לרוץ בראש, מה יקרה אם, ואיך אתנהג, ומה אעשה על מנת לנחם את נהרי... והתעשתתי, והזכרתי לעצמי שהיא עדיין כאן. והיות והצליחה לשרוד יום שלם של דימום פנימי, אולי היא תצליח אפילו להחלים? ושוב התעשתתי. המצב לא טוב.

נהרי שלח אליי במהלך היום קטעי מאמרים שקרא, על תולעת הפארק ועל מומים מולדים ועל סימני הרעלה, כל האפשרויות שהוטרינר הציג כגורמים אפשריים למצב הזה, ובמקביל ניסינו לשחזר איפה בדיוק ההולכת על ארבע הסתובבה בימים שלפני. בין הסיפורים הרבים שמסתובבים ברשת, חיפשנו משהו להאחז בו- אך רק מצאנו סיפורים בהם בעלי החיים לא שרדו את הטראומה הקשה. כל היום כולו הטלפון היה בהישג יד, שלא כרגיל, וכל שיחה שנכנסה גרמה לי להחסיר פעימה. נהרי ביקר אצלה בצהריים, וסיפר שהנשימות שלה עדיין כבדות מאוד, ולא הצליחו לשאוב לה נוזלים מבית החזה עם מחט גדולה- לא יצא כמעט כלום. חמקתי כמה פעמים אל מחוץ למשרד, כשהרגשתי שהדמעות שוב מאיימות להשתלט.

קצת אחרי הצהריים, שיחה מהוטרינר. הלב שלי הגביר קצב מיידית. הוא לא היה מתקשר סתם לשאול מה נשמע. בטח לא כשנהרי היה שם לפני שעתיים.

הנשימות שלה הלכו וכבדו, הוא סיפר, והיא התחילה להגיב פחות ופחות. נתנו לה אפילו עירוי דם מתורם-כלב, חצי מנה שנותרה מניתוח שנעשה לפני יומיים, אבל לא נראה שזה עוזר.

הלב שלי התחיל בצניחה חופשית, סופר לאחור את השניות עד לפיצוץ שאני וודאי מייד אשמע.

לא הייתה לנו ברירה, הוא המשיך וסיפר, והחדרנו לה נקז לבית החזה. היה צורך בהרדמה מקומית. שאבנו לה למעלה מליטר של נוזלים (הרוב דם), כדי להקל עליה לנשום. לכלב יש כשלושה ליטרים של דם, כך שמדובר באבדן משמעותי. נדמה שזה עזר, היא נושמת בקלות יותר, אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם התרופה עזרה והדימום הפסיק. אם שוב נגיע לכמות כזו של דם שנשאב, כבר לא יהיה לה מספיק כדוריות דם אדומות בכדי לאפשר תפקוד תקין של הגוף. הלילה הקרוב הולך להיות קריטי במיוחד.

הודתי לו. הסתובבתי בין ארבעת קירות המשרד, מרגיש שהוא הולך וסוגר עליי. לא יכלתי להשאר שם יותר. הודעתי שאני יוצא, ונסעתי ישירות למרפאה, כדי לגלות את ההולכת על ארבע מטושטשת אך עדיין מגיבה. העברתי איתה שעה ארוכה, ליטפתי אותה בעדינות, נזהר לא לגעת בצינור הרחב, המפחיד, שיצא מבין הצלעות שלה.

קרוב לאחת בלילה, אני ונהרי בוהים בתקרה. אני עייף, אבל אני לא מסוגל להרדם. לא מסוגל לסגור עיניים ולהתחיל לדמיין מה קורה עכשיו עם ההולכת על ארבע. איך עובר עליה הלילה, בכלוב מתכת גדול במקום זר, עם עירוי מחובר אליה, נעה בין חיים למוות, מנסה לנשום, ועדיין, כמו שרק היא יכולה, עדיין מתנהגת כאילו כלום לא קורה. בשקט בשקט, כמעט בלחישה, נהרי החל לספר על הפעם הראשונה שלקחנו אותה לחוף הים, והוא ראה את מהירות הריצה שלה. כל פעם מחדש, כשהיא מרגישה את החול תחת רגליה, היא הייתה משתוללת, כאילו זאת הפעם הראשונה. או האחרונה.  שיחקנו איתה שעה ארוכה, עד שהיא פשוט נשכבה בעייפות על החול, לשונה משורבב, ובהתה בנו. לקח לה חצי דקה של התאוששות, והיא כבר הייתה מוכנה לסיבוב נוסף.

הוא נזכר בפעם הראשונה שלקחנו את ההולכת על ארבע לטיול ב'רובינזון', הרובר 216 הישנה של נהרי, שהגג הפתוח שלה אפשר להולכת על ארבע חווית אוויר מיוחדת במינה- הפעם כל הגוף שלה היה חשוף לרוחות, והיא נהנתה מכל רגע, מייללת מדי פעם כאשר סירנה אקראית עוברת ברחוב. צחקתי כשנהרי הדגים את היללה הקבועה שלה, שהייתה נשמעת בכל הבניין, כשאמבולנס נסע בסביבה.

אני נזכרתי בטיול הרגלי הארוך שעשינו שלושתנו בהר איתן. היה יום נעים, וברובה של ההליכה ההולכת על ארבע הייתה משוחררת. אני ונהרי ניהלנו שיחה ארוכה ומעניינת על הסיבה שצה"ל בחר שלא לגייס אותו לפני 17 שנים, נהרי הביע צער מכך- עד היום הוא מרגיש שהוא פספס משהו בהוויה הישראלית האולטימטיבית. אני, מצידי, ניסיתי להבהיר שאין הרבה מה להצטער על שלוש שנים של הרבה אבק, זיעה, וחוסר הערכה מצד מפקדים שונים. רק הנביחות האימתניות והחזקות של ההולכת על ארבע הצליחו לעצור את הדיון שלנו- היא מעולם לא נבחה חזק כל כך- ונבהלנו לגלות אישה מפוחדת שנעמדה קפואה סמוך להולכת על ארבע, מחזיקה את ידיה על חזה, וצופה בכלבה באימה. המחשבה הראשונה הייתה, כמובן, שההולכת על ארבע החלה לנבוח על האישה מסיבה כלשהי- אבל התקרבות מהירה שלי אליהם גרמה לאישה לסמן נמרצות- 'אל תתקרב!!' והיא הצביעה לכיוון הכללי של שיפולי ציר ההליכה, שם נחש שחור הרים את ראשו מבעד לקוצים, ועליו ההולכת על ארבע נבחה כל כך. כמה רגעים לאחר מכן הנחש המשיך בדרכו, והאישה הסבירה שהייתה קרובה לצעוד לתוך נתיב הזחילה של הנחש, אך הנביחות של ההולכת על ארבע הם שמנעו את האסון הפוטנציאלי הזה. לאחר תודות רבות של האישה להולכת על ארבע על כך שנביחותיה הבריחו את הנחש, המשכנו בצעידה, דנים בכלבה הגיבורה, ובחוש השמיעה הלא קיים של נחשים. 'אולי היא בכלל דוברת לחששנית, כמו הארי פוטר', נהרי הציע. הצצתי בשעון. כבר שלוש בלילה. אנחנו לא מצליחים להרדם. אנחנו לא ממש יכולים, כשהיא שם, לבד. הלילה הזה מפחיד אפילו יותר, היות והטראומה לגופה רק הולך ומצטבר. לדבר על זה לא הספיק לי, שלפתי את המחשב הנייד והתחלתי לכתוב.

כתבתי לה, להולכת על ארבע, כאל חברה שנמצאת במדינה רחוקה. כתבתי על הדאגה, והחשש, והאהבה שלי כלפיה, כתבתי שאני לא אופטימי במיוחד, אבל כולי תקווה שהיא תחזור הביתה, לתזור לפינה שלה מתחת לוילון המתנועע, שמפחיד אותה כל כך. שתמשיך למשוך תשומת לב וליטופים מכל חובב כלבים שבסביבה. נהרי, לצידי, נותר ער, שקוע במחשבותיו שלו. החלטתי לעשות נסיון קצר, והעברתי אליו את המחשב. נהרי קרא את שכתבתי, וללא אומר- התחיל לכתוב גם כן. זאת הייתה דרך נהדרת לגלות כמה חיבה הוא רוכש להולכת על ארבע. 'היצור הקשוב ביותר' הוא קרא לה, וידעתי שזה נכון; אני חוטא בחוסר תשומת לב לדבריו לפעמים. הוא הבטיח לה אספקה גדולה יותר של גבינה צהובה, כשתבקש, וטיול רגלי כל אימת שרק תחפוץ. ועל אף שכעסתי לרגע על ההבטחות הללו, שידעתי שיגרמו להולכת על ארבע לנצל את החיבה העודפת ולדרוש טיולים רגליים רבים, הסכמתי שעדיפה כלבה שרוצה טיולים, מכלבה שיצאה לטיול, בגן העדן לכלבים.

סיימנו עם הכתיבה. נהרי סיפר לי שאימא שלו שאלה לשלומה של ההולכת על ארבע מוקדם יותר, ואני שיתפתי שאפילו אימא שלי, שלא מחבבת את הכלבה, או לפחות, לא את שיערותיה, התקשרה לבדוק אם יש חדש. השכנות אפילו הגיעו לבקר אותה במהלך היום. דואגים לה מכל רחבי הארץ, כעת כל מה שנותר לה לעשות, זה לחזור הביתה. 

את נהרי לא ראיתי דרוך כל כך במשך לילה שלם, מאז הלילה בו קדחתי מחום, והוא דאג ליצור לי אוהל הזעה- שלוש שכבות בגדים, מתחת לשמיכת פוך עבה, מגובה ומחוזקת למקומה עליי בעזרת גופו של נהרי, במשך שעתיים- שלוש, מה שגרם לי להזיע את רובו של החום החוצה. בסופו של התהליך, יצאתי בשחייה מתוך הזיעה של עצמי, אבל מד החום הראה שלוש וחצי מעלות פחות. הוא לא יודע את זה, אבל אני חושב שכשנהיה אבא ואבא, אני אדע שאני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ובין נים - לא נים, האור התחיל לעלות בחלון. 

המתנתי לוטרינר ליד הדלת, כשהגיע לפתוח את המקום. הוא סיפר שביקר את ההולכת על ארבע גם במהלך הלילה, ועל אף שגם הפעם הצליח לשאוב נוזלים רבים מבית החזה שלה, היה מדובר בכמות פחותה משמעותית. היא כשכשה בזנבה כשהגעתי, עדיין חלשה, אך הצליחה להסתובב מעט ולטייל בחצר. כל היום עבר בחרדה גמורה, לדעת אם מדדי הבדיקות משתפרים, ורק לקראת הערב, בביקור נוסף שלי ושל נהרי, הוטרינר הכריז שספירת הדם שלה עלתה, וכמות הנוזלים שנשאבו מהנקז כמעט ולא הייתה. 

גם באותו הלילה ההולכת על ארבע נותרה בהשגחה במרפאה, וגם בלילה שלאחריו. אבל ככל שהזמן עבר, הבנו שהמדדים השונים משתפרים, והיא מתייצבת. ביום החמישי היא שוחררה הביתה, בתנאים מגבילים מאוד- אסור לרוץ, אסור להתרגש, אסור לתת לה לגרד את התפרים שנשארו מהחור של הנקז. ואת הכל הייתי מוכן לקבל ברגע. ההולכת על ארבע חוזרת הביתה. חבשתי לה חולצה ישנה שלי, על מנת שהתחבושת הגדולה שעל גופה תוסתר, ויהיה לה קשה יותר לגרד אותה, וצעדנו ארוכות הביתה. בשבוע שלאחר מכן, ההולכת על ארבע זכתה לעלות ולרדת במדרגות הבניין, כשהיא על הידיים שלי. ועם כל הדאגה, והידיעה שהדימום יכול לחזור בתוך רגע, ההולכת על ארבע הצליחה להמנע מגזר דין מוות, ולהשאר חלק מהמשפחה שלנו.

אני ונהרי יכלנו סוף סוף קצת לישון.