"אתה חייב לתת לי לנהוג בו. לפחות פעם אחת. לי אין שום בעיה לתת לך לנהוג בה, אז... אולי בכל זאת?"

"מנגלור, זה לא תופס. יש לי ביטוח רק בשבילי, ובכלל, זה גיר ידני, אתה זוכר איך לנהוג על ידני? וידית ההילוכים שונה, איך תסתדר איתה?"

"אני יודע שאתה דואג, סברסוני. אני לא כל כך בטוח למי אתה דואג יותר, לי או לרובינזון, אבל אתה יכול להיות רגוע. אני זוכר איך עובדים עם הילוכים יפה מאוד, ואפילו יצא לי בעבר לנהוג עם ידית שכזו. וגם לי יש ביטוח לעצמי בלבד למקולפת, אבל כשהייתי עייף ממש, נתתי לך לנהוג חזרה הביתה בה, נכון? אל תדאג, אתה תהיה בדיוק לידי, אם יש צורך במשהו."

בסופו של דבר, ההשכנועים הצליחו, וגרמתי לסברס להרשות לי לנהוג ברובינזון. רכב הרובר האדום הותיק של סברס היה אחד הדברים הראשונים שיצא לנו לדבר עליהם שלא היה אני או הוא. רכב שרכש לפני כמה שנים, במחיר לא קטן, ומהווה עבורו את אחד הדברים שהוא הכי גאה בהם. לא בכל יום יוצא לי, או לרוב האנשים שאני מכיר, לנסוע ברכב עם גג פתוח. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בלנהוג ברכב עם גג פתוח. אני מעוניין לנהוג ברכב הזה כבר שלושה חודשים, מהיום שנסעתי בו לראשונה, והתחושה הזו, של הרוח בשיער תוך כדי נסיעה, קרצה לי במיוחד.

מהרגע שעליתי על ההגה, הבנתי כמה אני דואג לא לפגוע ברכב, שעבור סברס לא היה שונה ממה שהייתה עבורי ההולכת על ארבע. מזכרת אישית חשובה מתקופה אחרת, בה המציאות הייתה שונה. הייתי נחמד, נהגתי שלוש דקות שלמות בחנייה של החוף הציבורי, וזה הספיק לי. לרקורד אני יכול להוסיף גם רובר נושנה, על גבול האספנות, שעליה נהגתי.

שעת צהריים מאוחרת מאוד התרחשה סביבנו, וההשפעה על האוכלוסיה בחוף, יחד עם העובדה שמדובר ביום שישי, הייתה מעניינת- לאט לאט הפכנו להיות בין הבודדים שנותרו שם בחוף. ההולכת על ארבע ייללה קלות מהמושב האחורי. היא אוהבת להוציא את ראשה מהרכב תוך כדי נסיעה, ובכל פעם מחדש מפחידה אותי שאולי לא תקפוץ בכל פעם שהיא מזהה כלב ברכב שכן. לכן הרצועה שלה תמיד מתוחה לכיווני, כך שכל תנועה רחוקה מדיי, תורגש על ידי מייד. החנתי את הרכב, וסגרנו מעלינו את הגג. יצאנו אל החוף, שחררתי את ההולכת על ארבע מהרצועה, וצפיתי בה דוהרת לאורכו ורוחבו של החוף, בתחילה לבדה, ולאחר מכן- עם כלב נוסף שהתרוצץ על החול.

"הלוואי שגם המקולפת הייתה חשובה לי ככה. בינתיים היא המתנה הכי יקרה שקיבלתי אי פעם... יקרה לי, בעיקר. טיפולים וחלקים ובעיקר הדלק... עדיין לא יצא שקניתי לעצמי רכב, סתם ככה. איך בחרת דווקא ברובינזון?"

הלכנו קרובים אחד לשני, יחפים על החול הקריר, צועדים לאט כאילו כלום לא בוער לנו. אני אוהב לשמוע את סברס מדבר על הרכב הזה. בכלל, אני אוהב לשמוע אותו מדבר.

"במשך שנים לא הצלחתי לייצב את עצמי כלכלית. גם בעבודות שהייתי בהן, והחזקתי מעמד, לא הרוותי מספיק. בתקופה שעבדתי במכירות, וסוף סוף הצלחתי להרוויח כמו שתמיד קיוויתי, הרגשתי שיש לי צורך לפנק את עצמי במשהו מיוחד, מן חותמת כזו שאומרת, הצלחתי, עכשיו גם לי מגיע משהו מעבר למינימום. וכשאחד הלקוחות שלי סיפר שהוא מוכר את הרכב שלו, את הרובר המקסימה שלו שכבר קרצה לי לפני כן, ידעתי שזאת ההזדמנות. אין מה להגיד, ביניהם זו הייתה זוגיות כושלת- אבל רובינזון ואני, זה כבר סיפור הצלחה. אמנם להגיע איתה לעיר הגדולה זה סיפור מההפטרה, וכבר צברתי כמה דוח"ות מהפעמים שבאתי לבקר אצלך, אבל לא הייתי מחליף את הרכב הזה בעד שום הון שבעולם. הרכב הזה מסמל סוג של שינוי עבורי, מהתקופה הסגורה שלי עם עצמי, שבכלל לא נחשפתי לעולם בחוץ, והייתי עמוק בתוך עצמי- לפתיחות שהתרחשה עליי, אמנם שלא מרצוני, אבל בהחלט היה שם שינוי חיובי."

"אבל בכל התקופה שלך איתה, שגם גילית את העולם הגברי במקביל, התחלת לגדל את הקוצים האלו. איש יפה ברכב יפה, שמקשה על האנשים להתקרב אליו"

"נכון, חלקית. הקוצים צמחו רק שנה האחרונה, אחרי יותר מדי פגיעות לא מתוכננות, ומה לעשות, העולם די אכזרי. צריך ללמוד להשתנות. הנה, תראה אותך למשל. לפני כמה חודשים, בעיני עצמך, היית שבר כלי. היית בזוגיות שלא עשתה לך טוב, עד שנמאס לך, והחלטת שאתה חותך. צריך הרבה אומץ כדי לעשות צעד כזה לאחר שלוש שנים עם אותו האדם, שכבר צברתם רכוש וזכרונות וחברים וכלבים. אבל תוך חצי שנה, אתה לגמרי אדם אחר. הספקת להתאפס כמה חודשים אצל ההורים, לגלות מחדש מה אתה רוצה, ויותר מזה- מה אתה לא רוצה, סגרת פינה עם האקס המיתולוגי שלך, עברת שוב דירה, התחלת תפקיד חדש בעבודה, יש לך זוגיות נחמדה... אני חושב שאתה בעיצומו של שינוי של ממש"

חייכתי. אני כל כך אוהב שהוא מראה לי אותי מהצד. גם כשזה מראה פגמים, אבל בעיקר כשהוא עוזר לי לאהוב אותי דרכו. פתאום קלטתי שגם בו משהו השתנה.

"תגיד", שאלתי אותו בחצי חיוך, "איפה הקוצים שלך? לא ראיתי אותם כבר הרבה זמן".

הסברס עצר במקומו, ובהה בי. גם הוא לא שם לב לזה עד כה.

"אני לא זוכר שהייתי צריך אותם בשבועות האחרונים", הוא אמר בגילוי עצמי ובתמיהה. "היה את הקטע הזה, לפני חודש, שכמעט וקמתי והלכתי, אבל... אני לא זוכר שהייתי צריך להשתמש בהם. אני כן זוכר הרבה פעמים ששמחתי שהם לא פורצים החוצה, כשאתה מחבק אותי, או מלטף, או מנשק... לא שמתי לב, אבל אני חושב שאני כבר לא צריך אותם כל כך. לא איתך, בכל אופן".

"מעניין. הבאנו אחד על השני חתיכת שינוי. כאילו משהו בתוכנו נולד מחדש. פתאום דברים שקרו לפני קצת יותר מחצי שנה, נראים לי כמו סיפור מגלגול אחר! אני לא יכול שלא לשים לב לכמה אני רגוע ושקט, כשאתה בסביבה".

חייכנו בשקט, מסתכלים מדי פעם אחד על השני. ההולכת על ארבע דהרה דרכינו, מייבבת דרישת שלום קלה, והמשיכה במרדף אחר שאר בעלי הזנב בחוף. השמש החלה לשקוע, ודמיינתי כבר את הלילה שאנחנו הולכים להעביר כאן בחוף. צבעים כתומים- אדומים החלו להתפשט בשמיים.

"אנחנו משתנים", הוא אמר בהרהור. "אנחנו משתנים, ואני אוהב את הכיוון אליו אנחנו הולכים. קמים מההריסות של עצמנו. אתה כבר לא המנגלור חסר הדאגות שהיית. אתה אדם שקול יותר, אבל עדיין מרשה לעצמך להיות ילד. אני... אני כבר לא מרגיש כל כך סברס, אולי אם אגדל קצת זיפים..."

"כמו עוף החול, שבוקע מחדש מהאפר של עצמו", הסכמתי.

"פניקס", הסברס זרק את התרגום הלועזי באוויר, משחק עם השם בלשונו.

"כמו השחקן", זרקתי את האסוציאציה הבאה שקפצה לי לראש. ופתאום, נורה קטנה ו-וירטואלית נדלקה מעליי. 

"אתה בא לפה הרבה?" שאלתי אותו בחיוך.

הסברס שיתף פעולה, והשיב - "פעם ראשונה שלי כאן. שמעתי שהשקיעות פה מדהימות.

"אה, אם ככה, הייתי רוצה להציג את עצמי. נעים מאוד. אני ריבר". הגשתי לו את ידי הימנית.

"נעים מאוד, ריבר" הוא השיב, מרים גבה אך גם מבין את הכיוון אליו אני מכוון. "זה מעניין, אבל כשחושבים על זה, לך ולי יש את אותו השם".

עכשיו זה היה תורי להרים גבה, ולהתעניין במיוחד. "באמת? איך קוראים לך?"

הוא שלח את ידו אליי ללחיצה, וענה- "נעים מאוד, אני נהרי"

השמש שקעה מולנו, שקיעה שזכרוני עדיין רואה אותה כאחת היפות שבהן צפיתי. השענו את כסאות המושב מעט לאחור, גורמים להולכת על ארבע להרים את ראשה מהמושב האחורי. לא ברור שהיא הבינה שממש לפני כמה דקות נולדו להם שתי דמויות חדשות-ישנות, מתעצבות מתוך כל מה שהן היו בעבר.

הבטתי אליו. הוא הביט אליי.

"נהרי. אני יכול להתרגל לשם הזה"

החלטנו שזו הדרך שלנו להכריז על דרך משותפת יחד. שינוי הכינויים. משהו משותף בינינו, משחק שמות שכזה, שמתאר הרבה מאוד מאחוריו. לא קל להפרד מ'מנגלור', הדמות הזו ליוותה אותי הרבה זמן. אבל מנגלור תמיד יהיה חלק ממני, ממש כמו המפקד, למשל, וכל מי שהייתי לפני. 

לפעמים, כשאנחנו רוצים להתקדם בחיים, אנחנו חייבים להשאיר מאחור חלקים מאיתנו, חלקים חשובים. אימא שלי תמיד אומרת שבלי לפנות את ארון הבגדים, לעולם לא ייכנסו לשם חולצות חדשות. ואני אומר, מבלי לשחרר חלק מההיסטוריה והעבר, אנחנו דנים את עצמנו להשאר חלק ארכאי מהחיים של עצמנו. אבל שינויים זה דבר טוב, גם אם בתחילה זה לא נראה ככה. כמו השינויים שהתרחשו עלינו בשנה וחצי מאז אותו היום בו ריבר ו-נהרי הוצגו בפני העולם.