השראה (בתרגום מנגלורי ספרותי): הדחף ליצור משהו משל עצמך, לאחר שחווית אלמנט חיצוני כלשהו. היצירה יכולה להיווצר ברוח האלמנט המקורי, בשפתו, במבנהו, אך גם ללא שום קשר נראה לעין כזה או אחר, כל עוד עצם הנוכחות של האלמנט הנוכחי הראשוני היה הכרחי על מנת ליצור את היצירה החדשה.  

לבלוג שלי נתתי אווירה סגורה. הבלוג והפוסטים שבו הם ישות בפני עצמם, אין להם קשר לעולם החיצוני, כמעט אף פעם לא נכתב בזמן עדכני, וכמעט אף פעם לא מתייחס לכך שהוא בלוג בתוך עולם שלם של בלוגים ובלוגרים אחרים. רק בתגובות היה את הקישור הזה, שבו ה'בחוץ' התערבב עם הבפנים. 

אבל זה לא המקום היחיד בו יש נגיעה בין הבלוג הזה, לבלוגים אחרים. בבלוגים הקבועים שלי נמצאת קבוצה של אנשים שאחריהם אני עוקב, במשך מספר שבועות עד שנה פלוס. כותבים שכתבו לטעמי, והצליח להוציא ממני תגובה כלשהי (צחוק, כעס, סקרנות, התעניינות)- ולרוב, יוצא שאני לוקח איתי החוצה, לחיים האמיתיים, גם קצת ממה שמופיע להם בבלוג. חיים של אדם אחר, כפי שהוא משתקף על המסך. 

לא לכולם אני מגיב, באופן חלקי או בכלל. אבל אחר כולם אני עוקב, ושמח כשיש עדכון חדש מהם. אני לא יכול להגיד מה תפס אותי בכל אחד מהבלוגים, אבל זה קרה. ואת הפוסט הזה, ואת חלק ב' שיגיע בהמשך, אשמח להקדיש להם.

כמה 'קצרים' מהחיים, שאף פעם לא מצליחים להכנס בתוך פוסט של ממש, בהשראת בלוגים של כותבים אחרים.

(לכותבי הבלוגים הרלוונטיים, אם משהו בפוסט אינו מוצא חן בעיניכם, עדכנו אותי, שאדע להסירו)

תתרנות. כמו עיוורון או חרשות או אילמות, אבל של חוש הריח. חוש הריח וחוש הטעם קרובים מאוד אחד לשני, ומשפיעים מאוד אחד על השני. ניסוי מוכר הוא אכילה של בערך כל דבר שהוא, עם אף סתום- בשל צינון או אטב כביסה שחוסם כניסת ריחות לנחיריים. האדם הסביר פתאום ישים לב שחסר לו הרבה מאוד ממה שהוא מכיר כשהוא אוכל את המאכל הזה. תתרנים לא ירגישו הבדל- מבחינתם, כך זה כל הזמן.

טעם וריח הם בסופו של דבר שני חושים נפרדים- לכן עדיין ניתן להרגיש מאכלים שונים, כל עוד הם מתבססים בעיקרם על אחד הטעמים, ופחות על ניחוחות.

תתרנות יכולה להיות מולדת, ויכולה להווצר בעקבות חבלה באיזור גשר האף, או כתוצאה מניתוח באיזור הזה. הקולטנים שמעבירים את מולקולות הריח לא פועלים באופן תקין, וכך אין תרגום של הריחות מסביב. 

תתרנות יכולה להתפס כאבדן של הרבה מרכיבי מידע חשוב. סכנות, למשל, כמו גז דולק. כמו אוכל מקולקל. אבל יש לא מעט פרטי מידע שאולי היינו מעדיפים לוותר עליהם. נעליים צבאיות לאחר מסע ארוך, למשל. או הודו על גדות הגנגס בעת שריפת גופות.

איך תתרן בוחר בושם? איך הוא יודע אם הוא צריך מקלחת? איך הוא יכול להנות מריח הגוף של בן/בת הזוג? מאוכל?

יש בעיה להצטרף ליחידות צבאיות עם תתרנות? היות ואין סעיף פרופיל כזה, אז לא. תתרן מקסימום לא ישרת ככלב גישוש של יחידת 'עוקץ'.

יש טיפול לתתרנות? במקרים מסוימים, כן. אם התתרנות נגרמת בעקבות חבלה, ניתן לעיתים לשחרר את החסם שנגרם. לעיתים יש צורך בשימוש בסטרואידים כדי להרחיב את הקולטנים. קצת כמו תרסיס לאף סתום.

איך מגלים תתרנות? תלוי באדם. יש כזה שיבין שכולם מדברים על ריח, והוא לא מצליח להבדיל בין ריחו של תפוז, לריחה של ביצה סרוחה. אחת הדרכים לזיהוי תתרנות היא שימוש ב'בננית' הצבאית- אותו בקבוקון בריח בננה שמשמש לבדוק אם מסכת האב"כ שעל פניו של החייל אטומה כראוי. תתרנים לא ירגישו את ריחה החזק של הבננית.

מחקרים שמעולם לא בוצעו מוכיחים שתתרנות בגיל בית הספר היסודי יכולה להוכיח את עצמה כבעל ערך רב, כאשר משחררים בכיתה 'פצצת סירחון'. התתרנות גם יעילה במיוחד לאחר ארוחות עשירות בחומוס ושעועית, באוטובוסים צפופים באמצע הקיץ, וכשהביוב ברחוב עולה על גדותיו.

נעים מאוד. אני מנגלור (/ריבר). ואני תתרן.

[בהשראת הבלוג של קנקן התה]

על הדוכסית כתבתי בקושי משפט אחד בעבר, אולי היה אחד נוסף, שאני לא זוכר היכן מסתתר בעומקו של הבלוג. הדוכסית היא הדגה הראשונה שגידלתי באקווריום המפואר שהיה לי החל מסוף תקופתי כ'המפקד', דגיגה גדולה, שצלחה לא מעט תלאות בעולם המימי שבחדר שלי. היו סביבה הרבה דגים אחרים, גדולים יותר, קטנים יותר, היה גם אחד דומה לה, גם הוא 'כריש קשת', אבל הוא מצא את מותו כבר לפני כמה שנים, בקרב עם הפילטר באקווריום. השנים הראשונות שלה היו נהדרות, של הדוכסית. הייתה לה קונכייה משל עצמה, והיא לא נתנה לאף אחד להתקרב אליה. היא הכירה מטפלים שטיפלו בה בתקופות שונות, כאשר המטפל הקודם כבר לא יכל. אני הייתי בצבא, אז אחי דאג לה. וגם בתקופת האוניברסיטה, כשבחרתי שלא להעתיק את האקווריום יחד איתי לדירת השותפים. וכשאחי לא יכול היה לטפל בה בתקופות מסוימות, אז אחותי שמה יד. ואם שניהם לא היו זמינים, ההורים הסכימו לעזור גם כן. בחלומות הלילה, הדוכסית הופיעה פעמים רבות. מרחפת באויר סביבי, שוחה ושטה לה, כאילו הסנפיקים שלה הם כנפיים. תמיד פירשתי את נוכחותה בחלומות, כחלום על הבית של ההורים. זה התעצם בכל פעם שפרק הזמן שלי מחוץ לבית הלך וגדל. חלום געגועים.

השנים עברו, דגים רבים מתו (Swimming with the fish, זה מתבקש), והיא עוד שם.  כשעברנו לרמת גן, הוחלט שמעתיקים אותה דירה, והיא עברה לגור איתי ועם חובב הג'ירפות, אבל באקווריום קטן משמעותית- ולבד. האקווריום הלך והצטמצם סביבה, ולא תמיד היא רצתה להמשיך להשאר שם, ולפחות פעמיים ניסתה לקפוץ אל מחוץ לאקווריום. פעמיים הייתי שם כדי לתפוס אותה ולהחזיר אותה בזמן. והיא נאלצה להבין שכשאין ברירה, מתמודדים עם החיים, לא משנה כמה הם מרגישים צפופים לעיתים. איתנו היא עברה גם חזרה לתל אביב, לאותו פרטר חשוך. ואיתי היא חזרה לביקור של כמה חודשים אצל ההורים כרווק, ולתל אביב פעם נוספת, ולבסוף הגיעה למדף היפה  בדירה המשותפת שלי ושל נהרי.  לדאוג לה לא היה שונה מאשר לדאוג להולכת על ארבע- וגם אותה נהרי אימץ בקלות. לא היה לה קל בחייה, לדוכסית, אבל היו לה חיים שדגים רבים לא זוכים להם. ובבוקר אחד, ביום האחרון של השנה האזרחית, מצאנו אותה אני ונהרי מונחת בשקט ליד צמחי המים, ללא תנועה. בגיל המופלג של (לפחות) 7 שנים, היא נקברה בגינה הכי יפה שמצאתי ברחוב. אני וההולכת על ארבע עדיין קופצים לבקר אותה מדי פעם, ונזכרים בדגה הכי לוחמנית שהכרנו.

אני עדיין חולם עליה לפעמים.

[בהשראת הבלוג של פירלה]

- לאחר התאונה, כשהציירת עוד שכבה בבית החולים, צווארה עטוף ולכוד בתוך סד מתכת, התנהל מסביב תרגיל צבאי. הגיע לחדרה רופא צעיר, ואמר לה שצריך לזוז, כי עושים עכשיו פעולה של פיקוד העורף. והציירת, ברגע של חרדה וכאבים, זעקה: "אני לא צריכה ביגוד של העורף, העורף שלי בסדר גמור גם ככה!"

- קצת אחרי שהגירושין שלה הוסדרו כהלכה, הציירת הייתה מוכנה מחדש להכרות מחודשת עם המין הגברי. פתחנו לה פרופיל, והיא החלה להתכתב עם גברים שונים. אחד מהם עצבן אותה במיוחד: "אני לא מבינה איזה חצוף הוא, רק התחלנו להתכתב, וכבר הוא כותב לי שהוא היה רוצה לשמוע ממני מהר!" בדיקה זריזה של המלל העלה, שהניסוח היה "אשמח לשמוע ממך. מאיר."

- נהרי 'שידך' בינה לבין שכן לשעבר, ונרשמה שם הצלחה רבה. שבועיים לתוך הקשר המתרקם ביניהם, היא הגיעה אלינו, יום אחד, בסערה: "הוא התקשר אליי ושאל אם אני מוכנה לעשות דאבל דייט עם זוג חברים שלו. עכשיו, אני חושבת שהוא נהדר, ולא תהיה לי בעיה עם זה בעתיד, אבל זה לא מוקדם מדי לעשות ORGY?"

[בהשראת הבלוג של האזרחית קיין]

אחד ההבדלים הגדולים ביותר ביני לבין נהרי הוא שעות הפעילות העיקריות שלנו. נהרי הוא איש של בוקר. הוא קם מוקדם, מאוד, על מנת להספיק להגיע לעבודה שלו בזמן. על הדרך הוא מספיק להכין לי ולו ארוחת צהריים, לקרוא את העיתון של הבוקר, להתקלח ולפעמים גם להעיר אותי ולחבק אותי סתם כך. אני, לעומתו, איש של לילה. אלו השעות בהם אני מתפקד, מגיב, פועל בצורה המיטבית שהגוף שלי מאפשר. כאילו במשך היום כולו המנוע רק מתחמם, וממש לקראת סוף היום, בשעות האלו שבהם אני צריך להתארגן לשינה, אני מגיע לשיא הפעילות. המוזה פורחת. יש לי את הכוח לצייר, לסדר את החדר, לעשות כלים, לצאת לריצה, לקרוא, וכל דבר שעדיף שהייתי עושה מוקדם יותר ביום, כשזה לא מפריע לאף אחד. 

הוא מספר לי, שכשיש לו את הזמן- הוא יכול פשוט לבהות בי ישן. ואותי זה מצחיק, כי כשאני מגיע למיטה מאוחר בלילה, אחרי ששוב כתבתי עד לשעות הקטנות, אני לא יכול פשוט להרדם בלי להביט בפניו הישנות, ולחייך כשהוא נוחר קלות.

נהרי הוא הציפור משכימת הקום, זו שתופסת את התולעת הכי שמנה, כי היא הגיעה ראשונה. אני הוא ציפור הלילה, שמאזין לשתיקה של החושך, ויודע לקרוא בה מנגינות. נהרי יוכל לספר לכם על אנשי הבוקר, אלו שמקדמים את פניה של השמש- עובדי העירייה החרוצים, הרצים המתאמנים שנהנים מהזמן הקריר של הבוקר, גיבורי על שסיימו להציל את הלילה, וחוזרים הביתה, לישון. ואני תמיד רואה את אנשי הלילה, הצעירים הבליינים חסרי העכבות והמחויבויות, השכנים שיצאו לטיול לילי עם הכלבלב, וגיבורי העל, בדרך לעוד לילה של פעילות ענפה.

אלו שעות הערב המוקדמות, בהן אנחנו מוצאים את הזמן להתעדכן בחוויות הללו, ואחד בפועלו של השני. מעגל מחזורי של שעות היום והלילה, שחוזר על עצמו שוב ושוב.

[בהשראת הבלוג של מיכאל ליט]

Walking On Four

[בהשראת הבלוג של רוני יפה]

לטורף הפרגיות של מאפיין משעשע ביותר. כזה שהוא סוג של סימן היכר שלו, שכל מה שצריך זה ערב אחד איתו, או טיול רגלי אחד איתו, בשביל להבחין בו. יש לו שלפוחית שתן של אישה בהריון. 

לא מזמן נסענו לטיול בדרום. הנסיעה השגרתית התארכה, כדי לבקר בשני תאי שירותים בנויים בתחנות דלק, ועוד שניים באוויר הפתוח. טיול אחר, שעשינו לפני כמה שנים בצפון הארץ, התאפיין בכך שידענו שעברו עשרים דקות בערך, כי הוא שוב עצר להשקות את הנוף. אני חושב שבשלב מסויים התחלנו להבין שהוא משתין יותר מאשר הוא שותה, ויותר מזה, הוא כמעט ולא מזיע- מה שהופך אותו, בהסקה מהירה, לאדם הראשון בהיסטוריה שבמקום להזיע החוצה, מזיע פנימה- וסופג את הלחות של הסביבה ישר למחזור הדם. את התקופה הצבאית הוא הצליח לעבור רק בזכות בקבוק סודי שהסתתר איתו בכלי המשוריין, וכולם סביבו למדו לפחות פעם אחת מה התוכן שלו, לפני שלמדו לא להתקרב. 

חשבנו פעם לשנות לו את השם, בהתאם. אז הוא הזכיר לנו שהוא לא חוזר למה שכבר היה בעבר. כשלא הבננו על מה מדובר, הוא הזכיר לנו שהוא בעבר כבר היה 'הצהוב'.

אבל לפי מה שהולך איתו, אולי בכלל צריך לקרוא לו 'הכתום'.

בקרוב- חלק ב'.

וגם זה היה כאן: