זה מסוג הדברים שלא היינו מאמינים להם אם היו מספרים לנו לפני כמה שנים. כי זה מנוגד לכל הגיון סביר. אבל כנראה הגיון לא היה חלק מההחלטה הזו, ולכן נאלצנו לקבל אותה כפי שהיא, לטוב ולרע. טורף הפרגיות החליט להתחתן. כלומר, חברה שלו, הרקדנית, היא זו שהחליטה שהגיע הזמן להתחתן, לאחר שנתיים של חברות, לכן במשך שנתיים של חברות היא העבירה לו מסרים תת הכרתיים על הרצון הזה שלה, בדמות עצירה ספונטנית מול חלונות ראווה של תכשיטים, או של שמלות כלה, ובמקרה הגיעו אל דירתם עשרות מנשרים של אולמות אירועים. זה עבד לה, בסופו של דבר, והיא קיבלה את מבוקשה בדיוק בדרך שהיא רצתה- כשהוא חושב שחתונה איתה זה בכלל רעיון שלו. 

הרקדנית ארגנה לו מסיבת הפתעה עם כל החברים ליום ההולדת העגול, ובמוצאי שבת אחד, כולנו צעקנו לו 'הפתעה!!!' כשהוא הגיע לפאב בו חיכינו כולם. היא הייתה מאושרת, והצליחה להפתיע אותו! וחצי שעה אחר כך, כשהוא שתוי בדיוק במידה הרצויה כדי שהוא יוכל להאשים את האלכוהול אחר כך, הוא הפתיע אותה חזרה. הטורף שלף טבעת, ושלושה חברים הסתובבו והציגו את הכיתוב 'רקדנית, התנשאי לי?' וכל הנוכחים שהיו מודעים לתרגיל הזה צעקו- 'הפתעההה'! והיא, שתכננה בתחילת הערב איך להסב את תשומת ליבו לכל זוגות החברים הנשואים שיש להם, לא ידעה את נפשה מרוב אושר- עכשיו אפשר לעבור לשלב הבא בתכנית, לגרום לו לרקוד בחתונה!

חודשים עברו, והגענו ליום בו טורף הפרגיות והרקדנית החליפו טבעות. הגענו יפה מאוד לשלב המנות הראשונות, ואפילו הכוס נשברה בלי תקלות, ואז קלטתי שהטורף נעלם. וגם הרקדנית. 

מצאתי אותם מחוץ לאולם, ברחבת הקבלה, מנסים להזכר בצעדי הריקוד עליהם הרקדנית עומלת כבר חודשים. היות וגם הערב הטורף שתה בדיוק במידה הרצויה כדי שהוא יוכל להאשים את האלכוהול אחר כך, הוא האשים את האלכוהול כבר עכשיו, ונראה אובד עצות. הוא פשוט לא הצליח להתאפס על עצמו, ועל הריקוד, ומארגן האירוע כבר החל לקרוא מרחוק- "הצלחות של האורחים ריקות! עכשיו תורכם!", ואת הנואשות שלו ראיתי צורך לגאול.

' אתה יודע שאני אוהב אותך, נכון '? שאלתי את הטורף. הרקדנית נראתה מבולבלת.

' כן, אבל אתה זוכר שלא איתך אני מתחתן היום, נכון? ' והוא נראה משועשע בשכרותו

' זוכר. ובשבילה, ובשבילך, אני רוצה לבקש כבר עכשיו, סליחה '

'סליחה? על מ-?'

סלאאאאם, כף ידי הפתוחה פגשה את לחיו החלקה בעוצמה. ואז, כמה שניות של שקט. הוא הביט בי לרגע אחד, מבולבל, ואז כועס, ואז הוא חייך- אליי, ואל הרקדנית.

עשר דקות אחר כך, הטורף והרקדנית סיימו את הריקוד המשותף ללא טעות אחת, וזכו למחיאות כפיים גורפות. 

אני לא מחאתי כפיים. כאב לי מדי.

כמה חודשים טובים קדימה, ובהמשך ישיר לזה,

לטקס החתונה שלהם הגיעו אפה והמסתורי כשהם כבר נשואים בפועל, לאחר הגיחה שלהם לקפריסין שבועיים לפני כן. כל שנשאר הוא לבצע את החלק הטקסי יותר, ועליו הייתי אמון אני בעצמי. עד כמה שאני יודע לעמוד מול קהל, ומכיר את הקונספט של עשרות זוגות עיינים שבוהות בך כשאתה על הבמה, לחתן את אחותי עדיין לא יצא לי.

קשה לדבר על ההתרגשות שעברה לי בלב כשהתקליטן קרא לכולם להתכנס מול החופה. הצטופפנו שם כולנו, תחת החופה, אני ואפה והמסתורי ושני זוגות ההורים, והאחים משני הצדדים, והשתקנית הקטנה. הבטתי פעם אחת לכיוונו של נהרי, שהביט לקראתי מהקהל בחיוך גאה, ומאז, אני רק זוכר את עצמי מנסה לזכור את המיקום של הנוכחים, ולא לפנות לכלה ולבקש ממנה לשבור את הכוס, לזכור היכן הטבעות מתחבאות, ואיך להמנע ממצב בו כוס היין מטפטפת על בגדיהם החגיגיים של כל הנוכחים בחופה. משימה לא קלה, היות והיד שלי רעדה כאילו הפרקינסון העתידי החליט להגיע לביקור הכרות כבר היום.

הטקסט, רובו לפחות, נכתב כשבועיים מראש, לאחר שעבר ועדת אישורים קפדנית של שתי האחיות, ולאחר שקראתי אותו לעצמי פעמים רבות, מול המראה, מול הנייד המקליט, ומול נהרי שכבר זכר את הדברים בעל פה, אפילו טוב יותר ממני. הנה חלק ממה שנכתב, ונאמר שם באותו המעמד.