[בהשראת הבלוג של אורי פילו]

מפגש משולש

הם קבעו להפגש בחוף הים, זה שקרוב למקום מגוריו של ריבר בתל אביב. ריבר הגיע לשם כמה דקות לפני השעה המיועדת, ואת התרגשותו ניתן היה לקלוט מרחוק. כבר שבועיים שהוא יוצא עם הבחור החדש, נהרי, והוא הרגיש מוכן לקחת את מערכת היחסים בהתהוות הזו שלהם, צעד אחד קדימה. שכן, במערכת היחסים הזו צפויה להיות צלע שלישית וחשובה, הכלבה המעורבת שריבר אימץ לפני שנתיים, יחד עם בן זוגו הקודם. השמש החלה לנטות מטה, שולחת נסיונות אחרונים לחמם את היום, ללא הצלחה מרובה. ריבר אחז ברצועה של הכלבה ההולכת על ארבע, כלבה מעורבת בצבעי שחור ולבן, וחיכה לרגע שיוכל לשחרר אותה. היא אוהבת את חוף הים, ורצה לאורכו בכל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה והאחרונה. 

ריבר ראה את נהרי מרחוק. החיוך התגנב ללא משים לפניו, כמו בכל אחת הפעמים בהן נפגשו בשבועיים האחרונים. הוא לבש ג'קט לבן, שהסתיר אך בקושי את שריריו שבלטו תחתיו. 'עדיין לא התרגלתי לכך שהפעם אני הנמוך בקשר', ריבר אמר לעצמו, והתכוון לכך שקצה קרחתו החלקה והנוצצת של נהרי הסתיימה ארבעה סנטימטרים מעל לשערותיו שלו. החיוך של נהרי המתקרב הבהיר שהוא ככל הנראה כבר מחבב את הכלבה הממתינה. והיא, כאילו לפי פקודה, החלה לכשכש בזנבה ברגע שנהרי התקרב והביט בה בסיפוק. נהרי וריבר התחבקו, ונהרי התפנה להכיר מקרוב את ההולכת על ארבע. הוא התכופף אליה, ליטף את פרוותה, וזכה בליקוק הגון של אפו. 'היא מקסימה', הוא אמר. וריבר הרגיש כיצד משקולת כבדה עוזבת את כתפיו, היות וחשש מהמפגש הזה ביניהם. הוא לא רצה ליצור צורך בבחירה באחד מהשניים.

'כדי שתכיר אותה עוד קצת, אני מציע שתתפוס טיפה מרחק', ריבר אמר בחיוך ובגאווה. נהרי לא הבין, אך צעד לאחור. ריבר שחרר את ההולכת על ארבע מרצועתה, נתן את הפקודה, ובן רגע היא זינקה קדימה, מעיפה מאחוריה ערמת חול נכבדת, והחלה להתרוצץ כמנהגה בפיסת הטבע האהובה עליה.

זאת הייתה תחילתה של ידידות נפלאה בין נהרי, להולכת על ארבע.

תקשורת

יש לנו הרבה דרכים לתקשר. הברורה והמיידית שבהן היא התקשורת המילולית, אחד על אחד, זו שבה אני יושב על הספה השחורה, או על הכורסא הפרחונית, ומעיר ומאיר בחלל הסלון את המחשבות האחרונות שעלו לי, בקשר אליו, בקשר אליי, בקשר לעולם שבו אנחנו חיים.

זאת כנראה הדרך הנעימה ביותר, וגם הברורה ביותר. העיניים שלו מדברות אליי, הקמטוטים הקטנים בצידי העיניים כשהוא שומע משהו שהוא לא אוהב, והשיניים הלבנות שנחשפות כשהוא שומע משהו שהוא מאוד אוהב. אני אעסה את ברכו הכואבת תוך כדי, או אתמסר למשחקים של אצבעותיו בשיערי. ואז אקשיב בקשב רב למה שיש לו לספר לי. אם לא היו הפרעות מחיי המציאות, כמו טלפון משפחתי, או דפיקת דלת של שכנה, או בקשה לטיול ע"י ההולכת על ארבע, כנראה השיחות הללו היו נמשכות ללא הפסקה, עד עצם היום הזה.

יש את התקשורת הכתובה, שיש לה את השפה שלה. את הניואנסים שלה. הודעות בנייד, שנשלחות ללא הרף כשאחד עולה בראשו של השני. פתקים קטנים שנכתבים כשהשני ישן, וממתינים ליד כוס הקפה של הבוקר, שלעיתים אנו שותים בהפרשים של כמה שעות זה מזה. ציור באבק שהצטבר על אחד הרכבים, כשעוד היו חלק ממשפחתנו הקטנה. משיכות האותיות החוזרות על עצמן, מבהירות בדיוק באיזו אינטונציה הן צריכות להיקרא בראש. התיאורים המיניים, החיבה הרגשית, הכעסים והלחצים. לכולם יש את הביטוי הייחודי שלהם, שברורים לנו במילה אחת, ולעיתים גם בסימן קריאה אחד.

התקשורת הגופנית, המינית, מכילה בתוכה הרבה יותר ממה שמילים מדוברות או כתובות יכולות להכיל בתוכן. ליטוף אחד ימחק איתו מתחים של יום שלם. נשיקה אחת תשכיח מרחק של יום עבודה. גוף נצמד אל גוף יאמר שיותר מהכל, ואחרי הכל, וכנראה שגם בגלל הכל, אנחנו כאן יחד, מוכנים להתמודד עם כל מה שהמחר יביא איתו.

[בהשראת הבלוג של אליפל]

ולפעמים אנחנו עוד נזכרים בהוא שהיה שם בעבר. לפעמים זה ההוא שלו. לפעמים זה ההוא שלי. לפעמים הזכרון הזה בו מצחיק אותנו. פעמים רבות אחרות, מעורר כעס מרוחק. וכמעט כל פעם, אנחנו חוזרים לדבר על הסיבה שהזכרון בכלל קיים. 'נוסטלגיה מקומה בעבר', הוא אומר לי. 'העבר הוא הבסיס להווה', אני אומר לו. ולבסוף, מסכימים שלא להסכים. 'הלוואי ויכלת לראות דברים דרך נקודת המבט שלי. חמש דקות, לא צריך יותר מזה', הוא אומר. ובלי לומר מילה, הייתי רוצה שאותו הדבר יקרה גם להיפך. 

ובלי שום קשר (באמת, אל תחפשו קשר):

[בהשראת הבלוג של פפילון]

ממרומי גילי, אני יכול לפעמים להסתכל אחורה, על ההר הזה שאני מטפס עליו כבר 31 שנים, ולראות כמה דברים יפים שכבר נמצאים מאחורי. תריסר שנות לימוד לפני הצבא, ועוד שלוש שנים לאחריו. ארבע וחצי שנות מדים, ועוד בערך חצי שנה מצטברת במילואים. חשבתי שאני למדתי להיות מחושל כנגד כל רעה שיכולה לבוא מתישהו לאורך הדרך. אבל להכרזה הדרמטית ההיא של נהרי, בוקר אקראי אחד, פשוט לא הייתי מוכן.

'אל תזוז', הוא ביקש, בוחן אותי מקרוב. חייכתי, בדרך כלל אחרי הנחיה כזו תגיע נשיקה, או התנפלות של מוקדם בבוקר. אבל היא לא הגיעה.

הוא שלח יד לשערי. טוב לא פחות, גם ליטופים מתקבלים בברכה. רק שאז הוא הנחית עליי את הפצצה שלא ידעתי איך להתמודד איתה.

'יש לך שערה לבנה', הוא אמר באגביות מפתיעה. סגרתי עיניים. אני כנראה חולם, ותיכף אתעורר. הוא לא אמר לי את זה.

אבל כמה שניות לאחר מכן, הרגשתי משיכה קלה- ושערה שנותקה מקרקפתי הוצגה בין אצבעותיו של נהרי. 'תראה', הוא אמר.

שעה אחר כך עוד לא הצלחתי לזוז מהמקום. נהרי כבר קם והתחיל את שגרת יומו, אבל עבורי- משקולת אדירה מחצה אותי תחתיה, והשאירה אותי מקובע למיטה. השערה הלבנה הזו עוד אחוזה בידי. שעון אנלוגי ענק התחיל לחשב את הזמן לאחור מול עיני, ספרותיו האדומות המרצדות מחשבות שבכל רגע נתון, יש לי רגע אחד פחות עד לשערה הלבנה הבאה. ואז אפילו עוד פחות זמן עד לשערה הלבנה הבאה. אני יודע מה זה אומר. כרס. כאבי גב. עייפות כרונית. כדורי לחץ דם. צפייה בשידורי ערוץ 1. הגוף שלי הכריז את מה שאימא שלי אומרת כבר זמן רב- אני מתבגר. כבר למעלה משנה שאני לא מציג את עצמי כבן עשרים ומשהו. הסוף מתחיל. 

סביר להניח שהייתי מרשה לעצמי לבכות על מר גורלי עוד שעות רבות, רק שאז נהרי נכנס לחדר ואמר- 'עדיין עם השערה הזו? יקירי, אני כבר עשור חסר שערות, שחורות או לבנות. אתה לא שומע אותי בוכה על זה, נכון? חוצמזה, שיער לבן זה סקסי. במיוחד כשהוא בא עליך'. 

חייכתי. השד נשמע פתאום נורא קצת פחות. חוצמזה, צריך הרבה יותר משערה לבנה כדי לשכנע אותי לצפות בערוץ 1 ביוזמתי המלאה.

[בהשראת הבלוג של מישהו אחר]

הוא לא נחמד

הבעיה עם אנשי ציבור מוצלחים, היא שהיות ולרוב מעשיהם חיוביים, ותורמים ומאוד אכפתיים כלפי הסביבה, הם יצליחו לסחוף אחריהם תומכים גם כאשר יחליטו לפעול במישור לא אכפתי, אינטרסנטי וצר אופקים. נבחר ציבור שכזה הוא אורי אריאל, שסקירת פועלו הציבורי יביא כל בר דעת לחשיבה חיובית מאוד כלפיו, לפחות מבחינה חברתית; חקיקת חוקים לטובת נשים מוכות, פעיל בהעלאת בני קהילת הפלאשמורה לישראל, והטבעת חג הסיגד בלוח השנה הישראלי, ועוד לא דיברנו על חקיקה בתחומי איכות הסביבה והבנייה והתשתיות שתחת שרביטו. נשמע נעים ונחמד, וכנראה הייתי מסמפט אותו מאוד אם בכך הדברים היו מסתיימים, אבל אז גיליתי שהבחור מתנגד לעצם קיומי בחברה הישראלית. הוא לא מאמין שאנשים כמוני יכולים להיות קצינים בצה"ל, היות ויש להם דגל גאווה (וירטואלי) מונף היכן שהוא. הוא מאמין שאני אהיה זה שיפגע ביכולת של הצבא להלחם. אולי הייתי צריך להראות לו את מספר ימי המילואים שביצעתי בשבע השנים האחרונות, בהשוואה לכל אזרח 'נורמלי', שאינו חובב גברים. אני עוזר לצבא להלחם. אני ושכמותי. כי אני זה (בין היתר) הצבא! 

ואז בא הערר שהוא הגיש על חוק הפונדקאות. וברגע זה הבנתי שאני מיותר עבורו. אני לא נורמלי, מבחינתו. אני לא אוכל להקים בית בישראל. לפחות, אם זה היה תלוי בו. כי הוא יודע יותר טוב מכולם "איך צריכה להראות משפחה במדינת ישראל". אני, בן השלושים ואחד, שכבר כמה שנות מילואים עמוסות וגדושות מאחוריו, שתרם ותורם לחברה ביותר מדרך אחת, הופך להיות ברגע אחד אזרח סוג ב'. כזה שלא מגיע לו זכות בסיסית כמו זו של כל כך הרבה אחרים. ולמה? כי בחרתי לנהל את חיי הזוגיות שלי עם גבר, ולא עם אישה.

אלו הרגעים שאני מתבייש להיות חלק מהמדינה, או לפחות, מתבייש שאלו האנשים שעומדים בראשה. כי סבלנות וסובלנות היא דרך ארץ, ודרך ארץ קדמה לתורה. ואורי אריאל חף מכל אלה.

[בהשראת הבלוג של אוריה בר מאיר]

[בהשראת הבלוג של מולון]

המשך יבוא